בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
בתגובה לפניית המקום הכי חם בגיהנום, מסר המרכז לבריאות הנפש שלוותה כי יחידת האבחון להלם קרב, שאליה הופנו בשנים האחרונות שוטרים, סוהרים ואנשי כוחות ביטחון לצורך אבחון פוסט-טראומה, הפסיקה את פעילותה ב-25 במאי 2026. אלא שכאשר התבקשה אסמכתא רשמית על סגירת היחידה, הפנה אותנו המרכז לאגף השיקום במשרד הביטחון.
ואולם, גרסה זו אינה נשענת על שלוותה לבדה: לידי המקום הכי חם בגיהנום הגיעה בקשה רשמית שהגיש משרד הביטחון לבית המשפט מתחילת חודש יוני, ממנה עולה כי בעניינו של שוטר שערער על דחייתו, המדינה עצמה מודה כי "הופסקה ההתקשרות" עם יחידת האבחון בשלוותה ועם גורם מקצועי נוסף שעל חוות דעתם התבססה ההחלטה לדחות את תביעתו. בשל כך, ביקש משרד הביטחון להעביר את השוטר לבדיקה אצל מומחה חלופי.
"הופסקה ההתקשרות"
הסרת האחריות מתרחשת על רקע תחקיר המקום הכי חם בגיהנום, שחשף את פעילותה של יחידת הלם הקרב במרכז לבריאות הנפש שלוותה – אליה הופנו בכמות מאסיבית מאז תחילת 2024 שוטרים, סוהרים, כבאים ואנשי כוחות ביטחון נוספים לצורך אבחון פוסט-טראומה. היחידה פעלה במסגרת התקשרות שקיים אגף השיקום עם המרכז בפטור ממכרז. על פי עדויות שהגיעו לידינו ונחשפו במסגרת התחקיר, רבים מהמופנים נדחו לאחר האבחון תחת קביעות כמו "הסתמנות חרדתית" או "האדרת תסמינים", ונותרו מחוץ למעגל ההכרה והסיוע.
באגף השיקום טוענים כי אינם מכירים הודעה רשמית על סגירת היחידה. "לא הכרתי", מסרה דוברת האגף בתגובה ראשונית, ובהמשך הוסיפה: "אנחנו לא סוגרים יחידות של ספקים. אם כבר, זו החלטה של שלוותה. כדי לסגור ספק נדרשת עבירה פלילית או משהו דומה". מנגד, משלוותה נמסר כי "הכתובת היא אגף השיקום" וכי "הם יודעים למי לפנות בנושא כדי לקבל תגובה. אם הם רוצים שהם יעבירו". בינתיים שוטרים ושוטרות החלו לקבל בימים האחרונים זימונים לביצוע חוות דעת נוירו-פסיכולוגיות ופסיכו-דיאגנוסטיות במכונים חיצוניים.
מה יקרה למי שכבר נדחה?
חילופי הדברים הללו מותירים שאלות מהותיות ללא מענה: האם היחידה אכן נסגרה, מדוע הופסקה פעילותה, מי קיבל את ההחלטה ולאן מופנים כיום אנשי כוחות הביטחון הזקוקים לאבחון. מעל כולן מרחפת השאלה האם תיערך בחינה מחודשת של המקרים שבהם שוטרים ואנשי כוחות ביטחון נדחו לאורך השנים על ידי היחידה, ונותרו ללא הכרה וללא מענה.
עצם העובדה ששני גופים ציבוריים מתחמקים או לכל הפחות מתקשים למסור מידע בסיסי על גורלה של יחידה שטיפלה באוכלוסייה פגיעה במיוחד, מעוררת שאלות רחבות יותר על השקיפות והאחריות כלפי אנשים המצויים בעיצומו של משבר נפשי. קשה שלא לתהות כיצד אדם המתמודד עם פוסט-טראומה אמור להצליח להתמודד עם מערכת כזו עם.
