יש מי שחושבים שהמחאה החברתית של 2011 ומאבק הגז של השנתיים האחרונות הם שני אירועים נפרדים. רבים לא יודעים שמאבק הגז הוא המשך טבעי של המחאה, כמו מאבקים חברתיים רבים אחרים (דיור ציבורי, יוצאי אתיופיה, מאבקי חינוך, חקלאים, בנקים ועוד). אבל מאבק הגז לא רק ממשיך את המאבק בקשרי ההון-שלטון שנבט אז, אלא גם מהווה המשך טבעי עבור הפעילים: רבים מאיתנו נולדנו כאזרחים אקטיביסטיים שם, בקיץ ההוא. למעשה, המחאה החברתית ב-2011 הולידה לא רק שיח חדש ששינה את התודעה הציבורית, המחאה הזו הולידה גם אזרחים שקמו ויצאו לרחוב, ובעצם לא קיפלו את האוהל שלהם מאז. אני אחת מהם.

לפני כמה ימים שוחחנו בינינו, כמה מחברי "צדק חברתי – חדר המצב", גוף התקשורת האקטיביסטי בפייסבוק שהקמנו באותו קיץ של 2011. הבטנו לאחור ונדהמנו לראות איך השתנו חיינו בעקבות הקיץ ההוא. מי ידע שנמצא את עצמנו חמש שנים אחר כך, ממשיכים להילחם בהתנדבות ובאופן שוטף ויומיומי בהשתלטות בעלי ההון על הממשלה ועל מוקדי הכוח, ממשיכים להיאבק בהפקרת המדינה את אזרחיה.

לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי אם הייתי יכולה לחיות חיים אחרים. חיים "נורמליים" שאינם כוללים זוג מגפיים אדומים בעמדת "הכן", מגפון ושלט מרוט שוכבים בתא המטען לכל מקרה שלא יהיה. ובחיי שבשנתיים הראשונות ניסיתי "להתפטר מהמחאה" אינספור פעמים. למעשה, חבריי בחדר המצב זוכרים איך אחת לחודש-חודשיים הודעתי שאני עוזבת. שאני לא יכולה יותר. שאני צריכה לחזור לחיים "הרגילים" שלי. אבל הם ידעו את מה שגם אני כנראה ידעתי בסתר לבי: העיניים שנפקחו – לא יוכלו להיסגר חזרה.

למאבק הגז הגענו כבר ב-2013. כמי שמסקרים מאבקים ונושאים חברתיים באופן שוטף, ראינו בחדר המצב כיצד המדינה עומדת להעביר למעלה ממחצית מהגז הטבעי שהתגלה כאן לעסקאות ייצוא שמיטיבות עם הטייקונים ופוגעות בכל אינטרס הציבורי של האזרחים. נדהמנו מכך שהחלטה כל כך גדולה וכל כך נדירה ודרמטית, עומדת להיות מוכרעת על רקע שקט תקשורתי וציבורי מוחלט. אני זוכרת עיתונאים ששוחחו איתי אז ושאלו, נו, אז מה על הפרק עכשיו? וכשאני עניתי: "גז", הם הרימו גבות בפליאה: "גז? את מי מעניין הגז?"

ב-2013 היינו כ-500 אזרחים שיצאו לרחובות, ושהביאו לעצירת רבע ממכסת הייצוא המתוכננת. עצרנו גזל של 100 מיליארד שקלים מהציבור. קראו את המשפט האחרון שוב. ואז, עוד היה מדובר במחאה שלא שמעתם עליה. על רבבות האזרחים – 30,000 – שיצאו לרחוב בשנה האחרונה כבר שמעתם, ואולי הייתם חלק מהם. לאחר הביטול ההיסטורי והדרמטי של פסקת היציבות במתווה הגז בבג"צ, אזרחים רבים כתבו לי: "איך אני שמח/ה שיצאתי לרחוב!". נכון, זה לא היה ניצחון במאבק הכולל, אלא ניצחון בקרב אחד – אבל ניצחון.

מאבק הגז עוד רחוק מסיום או משלב הסיכומים, הגז עודנו כאן, הרבה שאלות מרחפות מעל יישום מתווה מונופול הגז, משק הגז לא פותח עדיין כמובטח והמילה האחרונה לא נאמרה. אבל אם מתבוננים ברצף הזה שבין מחאת 2011, למאבק הגז 2013 ועד למאבק הגז של 2015-2016 אפשר לגלות דבר אחד לפחות שהשתנה.

ממחאת 2011 יצא הציבור הישראלי מיואש ומתוסכל. זה נכון לומר שלא ניתן לצפות שהשיטה תשתנה בעקבות קיץ אחד של מאות אלפים ברחובות או ערב אחד של חצי מיליון איש שקמו. שיטה שהושרשה כאן כל כך הרבה שנים לא תשתנה שינוי עמוק ומהותי בין קיץ. אבל הריאליות המפוכחת הזו לא משנה לאותם חצי מיליון איש שיצאו והמיליונים שתמכו מהבית. הם התייאשו. מכל עבר אני שומעת בחמש השנים האחרונות את המשפט: "הנה יצאנו חצי מיליון איש לרחובות וכלום לא השתנה. בעצם נהיה גרוע יותר".

אבל צריך לזכור שה-דנא הישראלי אינו ותיק במחאות חברתיות רחבות. אין לנו מסורת מפותחת של אקטיביזם אזרחי בועט. אבל אם ממחאת 2011 יצאו חצי מיליון איש מיואשים מהסיכוי לשנות משהו, הרי שממאבק הגז של 2013 יצאו 500 אנשים שיודעים שאקטיביזם אזרחי נחוש, מתמיד וממוקד – עובד. וממאבק הגז של השנה האחרונה יצאו כבר 30,000 אלף איש שיודעים שאקטיביזם אזרחי נחוש מתמיד וממוקד – עובד. מהפכות לוקחות זמן. מאבקים חברתיים הם תהליך מתמשך של איסוף ניצחונות קטנים ובינוניים, עד לרגע המכונן של שינוי עמוק ושורשי. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים מאסה קריטית של אזרחים אקטיביסטיים בועטים, כאלה שמרגע שנפקחו עיניהם, מבינים שהן לא יוכלו להיסגר. וממאבק למאבק, כמות האנשים הערים והבועטים, הולכת וגדלה. המעגלים מתרחבים והבעיטות בבטן השיטה נהיות חדות יותר ומדויקות יותר.אחד השינויים הגדולים שהחלו ב-2011 הוא לידתו של האזרח האקטיביסט הישראלי. וכל עוד נמשיך בדרך הזו, הניצחון הגדול מחכה לנו מעבר לאחד מפיתולי הדרך, אין לי שום ספק. ולא ירחק היום, לא ירחק בכלל.

אור-לי ברלב היא פעילה חברתית מאז 2011, ממקימי "צדק חברתי – חדר המצב" וממובילי מאבק הגז