צעדת העגלות, אוגוסט 2011. צילום: אסף ברנר

בקיץ 2011, מספר ימים לאחר שהחלו לצוץ האוהלים הראשונים ברוטשילד, הסתובבנו בשדרה ענת, שלי, יעל, תום ונגה (ליאת ורדי בר, שלא הכרנו, אבל פתחה דף פייסבוק פופולרי באותה תקופה בשם "צרחת האימהות הצרכניות", הייתה על הקו). חלקנו היינו אקטיביסטיות וותיקות וחלק לא. כולנו אימהות לילדות בגילאים של שנה וחצי עד ארבע.

ההיכרות הזו הולידה צעדת מחאה חסרת תקדים וללא גבולות מוניציפאליים: ״צעדת העגלות״, שהוציאה אלפי הורים בחום של יולי למפגן כוח ועצמה שבמוקדו עומדת סוגיית העלות הבלתי נסבלת של גידול הילדים בארץ.

למעשה, היה זה צעד ראשון שסימן את התרחבותה של המחאה החברתית, שעד לאותו מועד התמקדה בעיקר בדרישה לדיור. האתגר שעמד בפנינו היה להביא לרחובות את אוכלוסיית היעד, להוציא את ההורים מאזור הנוחות שלהם; להבדיל מסטודנטים, שלרשותם עמד יותר זמן פנוי למחות על פתרונות דיור, הורים לילדים קטנים בדרך כלל מקובעים בשגרת חייהם. היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. לכן, כאשר עשרות אלפי הורים קמו מהספה ומקיטורי בתי הקפה, וצעדו עם עגלות בכל רחבי הארץ עם הילדים והבלונים הצהובים, התחיל כאן שינוי.

---

מהיכרותנו את התקשורת הישראלית שמתאהבת חזק בפנים חדשות בשטח, אבל יכולה באותה נשימה לזנוח אותם, שאלנו את עצמנו, איך אנחנו יכולות לסייע לצרף ציבורים נוספים ולהפיח במחאה הזאת עוד קצת באוויר (זאת הייתה המחשבה שלנו בתחילת הדרך, יותר נכון, הפחד שזה אולי ייגמר לפני שזה התחיל)?

אבל יותר מכך, הבנו משהו מאוד חשוב – אנשי המחאה שהחלו את המאבק על הדיור, לא יודעים – כמו שאנחנו לא ידענו לפני שהפכנו להיות הורים – איזו מכה מחכה להם בעתיד. הרי חלקם ירצו להביא ילדים לעולם. ואז הם יקבלו את מלוא העזרה מהמדינה לעבור את התהליך על הצד הטוב ביותר (ישראל היא מהמדינות שמשקיעות הכי הרבה בטיפולי פוריות), אבל מהרגע שהילד יגיח לאוויר העולם ועד שהוא יגיע לגיל ארבע, הוצאות הטיפול והחינוך, לרוב המשפחות, הן פרטיות לחלוטין.

באותם ימים, המדינה לא לקחה אחריות על ילדים מתחת לגיל ארבע, מה שיצר מציאות שבה נשים רבות לא יכולות לחזור למעגל העבודה, ולאחר מספר שנים שהילדים גדלים ורוצות לחזור אליו, הן כבר מודרות ממנו. אמנם יש גופים כמו ויצ״ו, נעמ״ת ואמונה, אבל הם מוגבלים ביכולת לקלוט ילדים, הפזורה הגיאוגרפית שלהם ברוב הארץ לא מיטבית, רשימות ההמתנה אליהם לא מאפשרות פתרון אמיתי, וגם במסגרות הללו המחיר עומד על 2,000-2,500 ש״ח בחודש.

צעדת העגלות, אוגוסט 2011. צילום: תמי שכנאי

כשדיברנו על כל זה באוהל שהוקם ברוטשילד, הבנו שאנחנו חייבות להציף נושא כואב: כסף. או במילים אחרות, כמה עולה לגדל ילד. הבנו שאנחנו חייבות לדבר על מה שלאחר מכן קראנו לו: ״המשכנתא השנייה״ – 3,000 ש״ח בחודש עבור פעוטון. זה המספר שאף הורה לא מדבר עליו בגינת המשחקים. אנחות הייאוש לווו באמרות, ״ככה זה אצל כולם״ – אנחנו מסתכלים סביב וכולם משלמים את המחיר אז כנראה שזה בסדר. הסיסמאות שרשמנו לעצמנו, כגון "סבתא זה לא בנק", נלקחו משגרת חייה של משפחה צעירה.

את ה״ככה זה״ היה צריך לשבור. והדרך היחידה לשבור הייתה להגיד בצורה מאוד ברורה – אני מצפה מהמדינה שתשלם את המחיר של גידול ילד בארץ. חמש שנים אחרי, אנחנו  עדיין מאמינות שזה מה שהכריע את הכף – מסר ״רך״ כפי שמצופה מאימהות, היה משיג לנו הערכה וטופח לנו על האגו, אבל לא היה חודר את הלבבות. אימהות בדרך כלל ייאבקו על טובת הילד וטובת החינוך במרחב הציבורי. על כסף? זה עניין של גברים.

הרמנו את הצעדה. זו תהיה צעדת העגלות, החלטנו, כבדיחה על מצבנו הפיזי (רובנו הגענו עם עגלות לשדרה והבנו שאין סיכוי שנישן באוהל) וגם על מצבנו החברתי (כבר לא צעירות עצמאיות שזמנן בידיהן, אנחנו מגדלות ילדים עכשיו וכל מה שלא נעשה, צריך להיות יחד איתם ומותאם אליהם). עיצבנו לוגו (תודות לרונן אידלמן!!), פתחנו דף פייסבוק ויצאנו לדרך.

דף הפייסבוק של הצעדה הראשונה בתל אביב רשם 6,000 משתתפים, למרות שהיינו סקפטיות שכולם יגיעו. את אישור הצעדה הוצאנו בצפייה ל-500 אנשים לכל היותר. במקביל, יצרו איתנו קשר מספר אימהות מרחבי הארץ שרצו להזמין אותנו לארגן צעדה אצלן. דיברנו איתן על המסרים. הגישה שלנו הייתה פשוטה – תארגנו את הצעדות בכל מקום שנח לכן. אותן אימהות אכן הרימו צעדה, אבל להפתעתנו, הן ממש לא היו היחידות, וככל שהתקרבנו לתאריך, גילינו עוד ועוד דפי פייסבוק של ״צעדת עגלות״ בעוד ועוד מקומות בארץ: ראשון לציון, רחובותֿ רמת גן, גבעתיים, ירושלים, אילת, באר שבע, חיפה, הרצליה, אשקלון, אריאל.

ענת רוזיליו (מימין) בביקור בכנסת

באותו יום חמישי של הצעדה הראשונה, על אף המחשבה שמאות בודדות יהוו הישג מרשים, צעדו בתל אביב 9,000 משפחות שמלאו וגדשו את שדרות בני ציון בתל אביב, ועוד עשרות אלפי הורים ב-16 מוקדים נוספים.

הפיצוץ הזה היה למעשה יציאה קולקטיבית מהארון, הסרת הטאבו שאסור לדבר על כסף בהקשר של ילד, שלא מדברים על ׳דברים שליליים׳ בהקשר של ילד. עם תחילת המחאה, כל אחת מאיתנו קיבלה עשרות של טלפונים מסבתות ומאימהות שאומרות לנו דבר אחד: אתן חייבות להצליח בזה. אין לכן מושג מה זה עושה לנו העונש הכספי הזה.

ההישג המרשים ביותר של המחאה היה כניסתו לתוקף של חוק חינוך חינם מגיל שלוש (לאחר שנים שהוקפא שוב ושוב במסגרת חוק ההסדרים). המשמעות בפועל כיום היא חסכון עצום של עשרות אלפי שקלים למשפחה. הגלגול המאוחר של אותה מחאה היו מאבקים שנולדו ממנה כגון המאבק להוספת כוח אדם בגני ילדים (ה"סייעת השנייה") לשם שיפור איכות החינוך בגני הילדים, ואף ניתן לראות את המאבק לצמצום מס הילדים בכיתות ("מאבק הסרדינים"), כתולדה של מחאת העגלות (מאבק זה זכה להצלחה שנה שעברה כאשר הופחת התקן המקסימלי של מס הילדים בכיתה מ-40 תלמידים ל- 34).

אבל לצעדת העגלות היו משמעויות נוספות ששינו את פני הציבוריות הישראלית מאז אותו קיץ. מאז הצעדה הורים הפכו להיות כוח פוליטי משמעותי, קבוצת לחץ חוצת קבוצות ומגזרים מסורתיים. הורים גילו את הכוח האלקטורלי שלהם. אימהות גילו את הכוח הפוליטי שלהן. כל אקטיביסטית מכירה את הרגע הזה, של העצמה פוליטית. זה רגע שאין ממנו דרך חזרה. ההכרה בכוח שיש לך לשנות.

היציאה ההמונית של הורים וילדים לרחובות שינתה את הציבוריות הישראלית. היא חדרה לשדרת מעמד הביניים הישראלי, וסחפה עמה ציבורים שאקטיביזם לא אפיין אותם. ההורים (וגם הסבתות וסבים התומכים בהם) הפכו לכוח פוליטי חזק, למגזר, קבוצת לחץ חדשה שחוצה את החתכים המסורתיים של מגזרים בדרך כלל (ימין, שמאל, דתי, חילוני, ערבי, יהודי).

ראינו את זה במצע של המפלגות השונות, ברשימות מוניציפליות, בדרישות קהילתיות שתושבים ותושבות מעלים כנגד הרשות המקומית, במאבק של קבוצת "גן זה לא מחסן" להוספת סייעת שנייה, במאבק הסרדינים, בהקמת שדולות שתפקידן לדון באיזון שבין בית לעבודה, בחיזוק ארגונים כמו ׳הורים עובדים לשינוי׳ (לצמצום הפער הבלתי נתפס בין ימי החופשה של הילדים לימי החופשה של שוק העבודה), הקמת קואליציה לשיפור תנאי הגנים שקמה בעקבות היישום המבורך של המלצות טרכטנברג להכללת גיל שלוש בחוק חינוך חינם, לייסוד ארגון ׳כולנו משפחה׳, ועוד.

החיים שלנו, האימהות שארגנו את צעדת העגלות, קיבלו תפנית. חלקנו נכנסנו לפוליטיקה הארצית או המוניציפלית; אנחנו חברות בהתארגנויות, שדולות ויוזמות שממשיכות להעלות דרישות ולהשיג הישגים. רובנו שינינו את העיסוק היום יומי שלנו בעקבות כך ועברנו לעבוד במגזר השלישי או בעולם התוכן הציבורי. השינוי הפוליטי הוא שאימהות שלקחו חלק במחאה, התמודדו לראשונה למועצות ערים, וחלקן הרחב עדיין פעיל מאוד בוועדי גנים, בתי ספר, ובתפקידים רשמיים יותר ברשויות המקומיות.

צעדת העגלות תמיד ניתנת כדוגמה ניצחת לכל המקטרגים כנגד הצלחת המחאה החברתית. כי ההצלחה המוכחת  שלנו, שהשפיעה ועדיין משפיעה על הסטת תקציבי הממשלה – איננה מוטלת בספק. אבל ההצלחה הגדולה יותר היא בעצם הגדרת קבוצה ההורים כקבוצה שיש להתייחס אליה ואל צרכיה, כקבוצה שיודעת לזהות עוול, להתאחד, לעמוד יחד ולדרוש את שלה.

השקעה בחינוך איכותי וציבורי היא ההשקעה הכלכלית החשובה ביותר של מדינה, זו שתספק לה צמיחה ושגשוג בדור הבא, ותמנע עוני מחמישית מהזוגות שהופכים להיות הורים. המאבק שלנו יתבטא בהמשך שינוי כלל מדיניות הממשלה – ממדיניות שלא רואה אזרחים, אלא רק שווקים, ושאיננה מסוגלת לתכנן לטווח ארוך – אל עבר כלל הציבור.