יהודית (שם בדוי), בת 60, היא אחת מאותן הדיירות שמאוכלסות בדירת דיור ציבורי בדימונה כבר שנים רבות, אך עדיין עומדת חסרת אונים מול חברת עמידר. במשך שנים היא סובלת מליקויים קשים בדירתה שמוזנחים על ידי החברה המשכנת, עד לכדי סכנת חיים. ביקור בביתה ממחיש את ההזנחה באופן מזעזע ומקומם. קירות הבית סדוקים לארוך ולרוחב, סדקים עמוקים מאוד ומאיימים.
במהלך החורף האחרון הבית היה ספוג מים, ורטיבות התפשטה לאורך התקרה והקירות. במקומות מסוימים בבית התפוצצו מנורות בגלל חדירת מים למערכת החשמל, ולא ניתן להחזיר את החשמל עד שתטופל התקלה, שמהווה סכנה ממשית לכל דיירי הבית. קירות שלמים בבית מתקלפים כתוצאה מנזילות ורטיבות, וארונות המטבח מתפרקים גם הם. שורשים של עצים גדלים לתוך צנרת הבית, ולעתים נאלצת יהודית להזמין בעל מקצוע על חשבונה, כי אינה יכולה לחכות יותר לעמידר.
ב-25 השנים האחרונות התקינה ותיקנה יהודית סורגים ותריסים על חשבונה. את חידוש המקלחת ילדיה, שכבר אינם גרים איתה, מימנו. לפני יותר משנה פנתה לרכז אליו כתובתה משויכת, והתריעה על המצב המזעזע. מפקח נשלח כדי לאשר את הצורך בשיפוץ ולהניע את תחילת העבודות בביתה. הקבלן קבע איתה שלקראת פסח האחרון ביתה ישופץ. היא ארזה את חפציה בחודש שקדם לחג, והמתינה בקוצר רוח, בתקווה שאת פסח תוכל לחגוג בבית שעבר שיפוץ. איש לא הגיע.
כשניגשה לסניף עמידר פגשה במקרה בקבלן, ושאלה אותו למה נעלם בלי הסבר. הקבלן אמר לה כי נודע לו שיש לה חוב ולכן לא יגיע. על החוב המדובר איש לא עדכן אותה. בהמשך התברר לה שמדובר בחוב שהיה "מוקפא". המשמעות היא שמדובר בחוב ישן ושבעבר נהגה החברה להקפיא חובות, ודרשה מהדיירים לפרוע אותם רק אם ירצו לרכוש את הדירה. לפי עמידר, ב-2012 החליט משרד האוצר להפשיר את החובות, והדיירים צברו ריביות והצמדות, מבלי שאיש עדכן אותם בכך. את ההסבר הזה קיבלה יהודית רק בימים האחרונים, כשליוויתי אותה למשרדי עמידר.
למעלה מחודשיים של ביקורים חוזרים ונשנים נדרשו כדי לקבל פרטים על מהות החוב: 28 אלף שקלים גודלו, והוא נוצר, בין היתר, בעשור האחרון של האלף הקודם, כשעוד הייתה נשואה. מאז יהודית התגרשה, ויחד נסינו לברר ממה מורכב החוב, ולמה הוא לא מתחלק בינה ובין בעלה. גילינו שדייר יכול להגיש מסמכים ואישורי הכנסות ל"וועדה בין משרדית" כדי לזכות בהקלה על סכום החוב שהצטבר. מובן שאיש לא הציע לה לעשות כן.
לאחר שהתגלה דבר החוב, הסביר הרכז שבעבר הותנו השיפוצים בתשלומו, אך היום כבר לא. עם זאת, ציין בפניה, יש לפניה כ-300 דירות שכבר ממתינות לשיפוץ, והיא תצטרך לחכות בתור. גם במהלך ששת חודשים האחרונים הגיעו אליה לתעד את התקלות, אך חוץ מרישום לא נעשה דבר. בכל פעם שיהודית נדרשת להישאר בבית ולחכות לקבלן, היא מפסידה שעות עבודה שלא ישולמו לה חזרה.
התנהלותה של חברת עמידר, על כל מרכיביה, היא כושלת ומבזה. כש"נותני השירות" אינם בקיאים בנושאים כמו ביטול חובות או תהליכים שיכולים לסייע לדיירים, כשהם אינם מבצעים מעקב ממוקד אחר הדרישות מהקבלנים וכשהקבלנים עצמם אינם מכבדים את לוחות הזמנים דירות נשארות מוזנחות חודשים וגם שנים.
האם מישהו בודק את טיב השירות והעבודות של הקבלנים שזוכים במכרזים? האם הם עוברים תהליך הכשרה שמכין אותם לאינטרקציה עם הקהל? וכשפקיד מודה בכך שיש 300 דירות הממתינות לשיפוץ רק בדימונה, איך ייתכן שמספר המפקחים קטן כל כך? ומי בסופו של יום – בסופה של שנה – נותן את הדין על כך שיהודית ממשיכה לחיות תחת קורת גג לא ראויה למגורים אף מסכנת חיים?
בחודש יוני קיבלה יהודית סמס המודיע שקבלן יצור עימה קשר ביומיים הקרובים. סוף הקיץ הגיע, ולא היה זכר מקבלן מטעם עמידר או לשיפוצים. יהודית פנתה שוב לעמידר, ושאלה מדוע לא הגיע קבלן. הפעם הרכז ענה לה שהסמס היה טעות, ואין תקציב לשיפוצים.
מחברת עמידר נמסר בתגובה: "המקרה מוכר לנו ונמצאים בתוכנית העבודה של החברה. עמידר, בסיוע משרד הבינוי והשיכון, הקצתה השנה כ 200 מיליון שקלים לשיפוץ כ 40 אלף דירות ברחבי הארץ, לאחר שאלו לא שופצו במשך שנים ארוכות. מועד השיפוץ נקבע לפי דחיפות הטיפול".
