"המוצר העיקרי שמייצר העוני הוא עושר", אמר פעם סוציאליסט חכם אחד. ואכן בכל מקום בו נמצא עוני קשה נראה לצדו עושר חסר פרופורציות ופערים בלתי נתפסים על הדעת ועל הלב.

אפשר לומר זאת גם הפוך — במקום בו נמצא עוני, יימצא גם עושר מדכא המייצר עוני. העושר הוא במהותו דכאני, משום שאדם עשיר בונה את הונו על ידי צמצום הונם של הרבים אשר עובדים עבורו ועבור ייצור ההון הפרטי היחידני שלו. מידי פעם נשמע סיפורי אגדות על עניים שצמחו מכלום והגיעו למרומי העולם הכלכלי. מה ששוכחים לספר באגדות האורבניות הללו הוא על אלפי העניים שמייצר כל סיפור הצלחה כזה. הן גם זה שצמח מן העוני לא יחשוב לרגע לחלק את רווחי הייצור עם עובדיו. הוא נולד לתוך עולם מעמדי, תחרותי ודורסני ומקבל אותו כסדר טבע משל היה הרים וגאיות או ימים ונחלים. על כך קמו הוגים רבים ובראשם קארל מרכס אשר שאל את השאלה התמימה כביכול "מדוע אין המדוכאים מתקוממים." זו השאלה שפתחה מסע גדול של מאבקים לשוויון בין בני האדם ועל פני העולם כולו.

באותו נושא: עוני

השנה שבה העוני יצא מהארון

❘ עינת פישביין

לא בושה ולא סוד

עלייה במספר ״תיקי העוני״: אדם שניסה לגנוב מזון תינוקות נשלח ללילה במעצר

❘ ניב חכלילי

הסנגוריה הציבורית מתקשה לעמוד בקצב המעצרים

טען עוד

בתוך כך, סופרים, משוררים ואמנים רבים במהלך המאה העשרים רתמו את יצירתם למאבקים לשוויון, ורבים ממשיכים לעשות כך. מה שמביא אותי לענייננו כאן – השירה הפוליטית הנאבקת במילותיה וצליליה ותמונותיה נגד העוני. כמעט ולא היו לנו משוררים כאלה בשירה העברית בישראל.

לכן שמחתי כל כך על שירי האנתולוגיה הנפלאה הזאת שנפל בחלקי הכבוד לקרוא את שיריה ולומר עליהם מלה או שתיים. אני בעיקר שמח על כך שהכותבים הם צעירים וצעירות ברובם. לכן זו אסופה מעודדת מאוד של שירים בועטים וזועקים שמצליחים לשמור על פואטיקה טובה שלא הולכת לאיבוד בפוליטיקה.

כמו למשל, השורות הללו משירה של לאה צבי דובז'ינסקי:

"בְּ רּוכִים  הַ בָּ אִ ים לַ גֵּיהִ ּנֹום / 28  בַ חד ׁש,/ תֹור  מִ שְּ ּתָּ רֵּ ְך / בִ סְּ נִיף / הַ ּדא ַ ר  הַ מ רְּ כָּזִי, / ׁשָּ ם לְּיַד ּ תְּכֵּלת הָּ אֲגַם, / ּתִ פְּ גׁש  בִ ׁשְּ אֵּ רִ ּיֹות הַ חַ ּיִים.//

המשוררים והמשוררות באנתולוגיה המיוחדת הזאת נוטלים על עצמם לעיתים את תפקידו של המדווח מהשטח, של המתעד והמפיץ. בעצם את תפקידה של התקשורת. המשורר כמדווח בְּ מקום בו העוני הפך נדוש ושולי.

לעיתים זהו דיווח כואב מתוך זיכרון ילדות פרטי שרבים רואים בו את הכאב שלהם, כמו בשורות של איריס אליה כהן:

"רִ אׁשֹונָּה  עֻקְּ לָּ ה הַ ט ל וִיזְּיָּה / וְּאָּ ז  הָּ רָּ הִ יטִ ים; סַפֹות / מִ טֹות, /פְּ סַ נְּּתֵּ ר, / הַ סְּ פָּ רִ ים  הֻ טְּ מְּ נּו/ בְּ אַרְּ גָּזִים, גַם   הַ מַ חְּ בָּ רֹות / וַעֲבֹודַ ת הַ שָּ רָּ ׁשִ ים / הַ מְּ רַ ג ׁש ת,  וכָּל הָּ אַ לְּ בֹומִ ים / לְּ אַ ט / קָּ מְּ לּו  עֲצֵּי הַ ש ס ק,  הַ שְּ זִיף, / הַ ּתַ ּפּוזִים,  הַ ּד ׁש א //.

גם מי שלא חווה את תחושת ההשפלה של עיקול חפצי הבית יצליח להזדהות עם זכרונה של ילדה קטנה שנישא עימה כל חייה. או הזיכרון המרגש של ילד מעברה בשורות החותמות את שירו הנצחי של רוני סומק "קו העוני":

הָּ יִיתִ י  י ל ד, בַ בַ יִת ׁ ש קָּ רְּ אּו  לֹו צְּ רִ יף,
בַ ׁשְּ כּונָּה ׁ ש אָּ מְּ רּו  עָּ ל יהָּ מַ עְּ בָּ רָּ ה.
הַ קַ ו  הַ ּיָּחִ יד ׁ ש רָּ אִ יתִ י  הָּ יָּה קַ ו הָּ א פ ק ּ ומִ ּתַ חְּ ּתָּ יו  הַ כ ל נִרְּ אָּ ה
ע נִי.

ועוד יש מי המוכיחים בשער ויש מי שמבקשים לעורר ולהעיר. זוהי אנתולוגיה פוליטית שהיא גם כלי פוליטי לדיון, ללימוד, לכיתה, להפגנה ולתנועה. זוהי התכנסות מילים רבות של כאב וזעקה שיחד הופכות אגרוף מכה בבטן הנינוחה ומנומנמת של הישראליות.

לחצו על התמונה לפתיחת הספר: