סוף סוף ביקרנו בסוטריה. פרופ' פסח ליכטנברג אמר שאנחנו יכולים לבחור אם לבוא לסוטריה נשים או גברים. החלטנו לבחור בסוטריה נשים בעיקר בגלל חניה נוחה יותר. הסיבה לעיכוב הייתה הרתיעה שלי מנסיעות ארוכות (כלומר, כל נסיעה שנמשכת יותר מרבע שעה), ובכלל בגלל תסמונת אריק איינשטיין ("אוהב להיות בבית").

כשהגעתי לשם וחוויתי את המקום הבנתי שהייתה סיבה נוספת לעיכוב, לא מודעת. עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי במחלקה 3ב' באברבנאל. האחרון – ביולי-אוגוסט 1998. השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.

אחד מבתי סוטריה בירושלים. צילום: סוטריה ישראל בפייסבוק

המקלחות במחלקה 3ב' באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד באותם ימים, אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו. שלוש שנים אחר כך חייכה אליי מישהי כזאת בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב "לשתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.

 כשהחיסכון הכלכלי חשוב למערכת יותר מסבלם של מתמודדי הנפש – צביאל ודליה רופא זועמים

כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית שנה שלישית לפסיכולוגיה, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה.

פה יש שחרור בכפייה

בזווית העין ראיתי מישהי בוכה, מבטאת מצוקה וסביבה כמה שמפייסות את רוחה במילים רכות. חוץ מהפסיכיאטר היה שם עוד גבר אחד שהכין אוכל. לא נכנסנו לחדרים עצמם כדי לכבד את פרטיות הדיירות. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת. לרגע רציתי להישאר שם ולנוח קצת מתלאות החיים, בעיקר אחרי שפינקו אותנו בארוחה מושקעת ובתה צמחים שנקטפו בגינה.

והיינו כחולמים. בית סוטריה צילום: צביאל ודליה רופא

כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמיים וארץ.

שאלתי את פסח: "למה שמישהו ירצה בכלל לעזוב מקום כזה", ופסח ענה ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת: "אמנם אין לנו פה אשפוז בכפייה, אבל יש שחרור בכפייה. אנחנו עורכים מסיבת פרידה כזאת מושקעת וחגיגית, שפשוט לא נעים להתעקש להישאר…"

אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.

הכותבים הם מתמודדי נפש ופעילים למען זכויות מתמודדי נפש