"בלוב, הבחירה היא בין מוות, בכלא, לבין איטליה. אי אפשר לחזור לאחור".

עדותו של "אדוארד" מבקש מקלט מקמרון, מתוך הדו"ח של ארגון אמנסטי, דצמבר 2017

בשבוע האחרון שמענו על שינוי חקיקה שמטרתו לשלוח את מבקשי המקלט הנמצאים בישראל בחזרה לאפריקה, למדינות שחתמו עם ישראל על הסכמים המאפשרים להם לכאורה חיים נוחים יחסית. עם זאת, הסכנה במדיניות הגירוש של מבקשי המקלט נובעת מהשילוב בין המתרחש ברואנדה למתרחש בלוב: בעוד שישראל שולחת את מבקשי המקלט "בהסכמתם" לרואנדה, הם אינם מורשים להישאר שם.

איור: שאטרסטוק

ממצאי המחקר של המרכז לפליטים ומבקשי מקלט מעידים כי עם הנחיתה בשדה התעופה בקיגאלי, בירת רואנדה, מובהר למבקשי המקלט כי ההבטחות שניתנו להם בישראל לא ימומשו. מתוך אלפים שנשלחו לשם מישראל, רק שבעה מבקשי מקלט נשארו עד היום ברואנדה.

מסלול הנדודים מוביל את מבקשי המקלט מאוגנדה ורואנדה דרך מדינות נוספות ללוב, היציאה הימית לאירופה והמסלול המועדף למערב – ביתר שאת מאז נסגר הגבול הישראלי ונחסם נתיב סיני – בדרך למדינות שבהן הם מקווים כי ימצאו סוף סוף מענה לזכויותיהם הבסיסיות. אולם, כפי שנחשף לפני מספר ימים בדו”ח שפרסם ארגון אמנסטי, בשנת 2017 חל שינוי משמעותי ביחס למבקשי המקלט בלוב: בעידודן ובתמיכתן של מדינות אירופה החלו רשויות ההגירה בלוב למנוע בכל דרך את המעבר הימי של מבקשי המקלט לאיטליה.

 אירופה קחי אחריות: זו צריכה להיות סירת הגומי האחרונה

 אריתראה-ישראל-אתיופיה: המסע המופלא של פילמון רוכב האופניים

 מוטסים עלי: אני לא בוגד, אני לא מסתנן ואני לעולם לא אוותר

אם בעבר ניתן היה למצוא בלוב מבריחים שהיו מוכנים, תמורת סכומים לא מבוטלים, להעמיס מאות מבקשי מקלט על סירות רעועות בדרך לחופי איטליה (והביאו ככה מאות מהם אל מותם), הרי שכיום פועלות כנופיות חמושות בלוב המאתרות את מבקשי המקלט ומעבירות אותם למחנות מעצר. במחנות אלה הם חווים התעללות ואף עינויים בלי שהסוף נראה לעין.

המדיניות החדשה נגד המעבר לאירופה שבה נוקטים גורמי הממשלה בלוב, אך גם מיליציות חמושות, מניבה תוצאות מרשימות: במחצית השניה של שנת 2017 צנח מספרם של מבקשי המקלט שהגיעו לאיטליה מלוב ב-67 אחוזים לעומת המחצית הראשונה של השנה: בעוד שבמחצית הראשונה של 2017 חצו את הים התיכון למעלה מ-83,000 מבקשי מקלט ופליטים, רק כ-33,000 הגיעו לחופי איטליה בחודשים יולי-נובמבר.

הדו"ח שפרסם ארגון אמנסטי חושף כי מדינות האיחוד האירופי (ובמיוחד ממשלת איטליה) פועלות להבטיח את איתורם של מבקשי המקלט עם הגעתם ללוב וכליאתם בתנאים לא-אנושיים, כדי למנוע מהם לעבור את הים התיכון. הדו"ח מדגיש כי האיחוד האירופי עושה שורה ארוכה של פעולות המפרות את זכויות האדם הבסיסיות שלהן מחויבות מדינות האיחוד בהתאם למשפט הבינלאומי ולהתחייבויות שלקחו על עצמן בחתימה על אמנות העוסקות בזכויות אדם של מבקשי מקלט ופליטים.

מסתבר שהפליטים ומבקשי המקלט שיגורשו "מרצון" ייפגשו בלוב מדיניות הגירה המוכרת להם מישראל: לוב מאפשרת את מעצרם של פליטים ומבקשי מקלט ללא הגבלת זמן ובסופו של דבר מעוניינת לגרשם משטחה. כפי שגילו מבקשי המקלט בישראל, גם בלוב לא יוכלו לראות שופט – גופי אכיפת החוק בישראל ובלוב הם גם השופטים הלכה למעשה – ובשתי המדינות לא נדרשת החלטת בית משפט על מנת לשלול ממבקש מקלט את חירותו למשך שנים. אגב, שלא כמו ישראל, לוב אמנם מעולם לא חתמה על אמנת הפליטים ומכאן שלפחות איננה מתיימרת לפעול בהתאם לכללי המשפט המוסר הבסיסיים המוצאים את ביטויים באמנת הפליטים.

העובדה שממשלת ישראל מחליטה לשלוח אנשים למדינות שבהן חייהם נתונים בסכנה מהווה הפרה של זכויותיהם לפי אמנת הפליטים – ולא יעזור כאן טיעון "המדינה השלישית", כי המדינה השלישית המובטחת באמנות האו"ם אמורה להיות בטוחה לפליטים. חמורה ממנה היא העובדה שבמקביל לסילוק מבקשי המקלט מישראל, ממשיכה הממשלה לחתום על הסכמים להבאת מהגרי עבודה לישראל.

השותפות הפלילית שבין מדינות האיחוד האירופי ולוב דואגת להרחיק מאירופה לא רק את מבקשי המקלט אלא גם משאירה את הפשעים נגד מבקשי המקלט באפריקה: הידיים האירופיות נשארות נקיות בזמן שמבקשי המקלט מוכים, מורעבים ומותקפים במחנות הממומנים על ידי האיחוד האירופאי. השותפות בין ממשלת ישראל לרואנדה ואוגנדה שונה מזו של אירופה עם לוב אך משמעותה זהה: מבקשי המקלט נשלחים לגורל לא ברור, לדרך שרבים לא יצליחו לשרוד. כעת, עם השינויים המתרחשים בלוב נחסמת בפני מבקשי המקלט האפשרות להגיע ממנה למדינה כגרמניה שבה ניתנות למבקשי המקלט זכויותיהם הבסיסיות. המשמעות היא ששליחתם של מבקשי המקלט מישראל לרואנדה ואוגנדה תהווה ככל הנראה גזר דין מוות עבור רובם.

עופר שנער לבנון הוא מרצה לזכויות אדם במחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז האקדמי רופין