בכל פעם שהיו מדברים על לרדת מהגולן, אמא היתה שובתת רעב, אבל אני הייתי זה שיורד במשקל. אמא היתה נעלמת לאוהלי מחאה עלומים, לחפש מגע אינטלקטואלי אינטימי עם אנשים בעלי שמות תנ"כיים שמתחרזים עם "השם יקום דמו", ואני הייתי מחפש שכנים לאכול אצלם בשבתות. בבית הכנסת הייתי מתפלל שכבר יחזירו אותו, שיהיו ארוחות מסודרות, מדמיין איך בסעודת שישי שאחרי הנסיגה יעלו הטונים ואמא תדפוק על השולחן עם היד המלודרמטית המיובלת ותפטיר "איכה היתה לזונה קריה נאמנה", ומיד אחר-כך, סליחה שולחן שבת, ואז לקינוח גלידה פרווה. אבל העם היה עם הגולן, הגולן נותר אצל העם, ואותי לא גייסו לצבא בגלל תת משקל.

אמא היתה מאוהבת בארץ ישראל השלמה. נשואה למאבק, גרושה מאבא, ואלמנה ממודעות עצמית. בנתה צריף רעוע על קרקע שנויה במחלוקת, מתעלמת מהלוקיישן ומוכרת לוקשען לכל מי שנקלע לסביבתה. את חייה מימנה תודות למתים, מתפרנסת בקושי מהדרכת סיורי "בעקבות-לוחמים" בהר הרצל ובבית הקברות של קרית ענבים. מתרגשת מכל מבצע שהתגלגל למלחמה, שמילאה את השורות הארוכות בחלקות הצבאיות, ואפשרה לה לרענן את תוכן ההדרכה. מחשבת לאחור את הזמן עד יום הזיכרון, שתמיד היה הזדמנות עסקית שמוצתה עד תום: דוחקת בגמלאי הסתדרות המורים שלא יתעכבו ליד הקבר של רבין כי יש עוד המון חללים לראות, נוזפת בבנות אולפנה שמפטפטות ליד נחשון וקסמן, מזילה מעל גוני הרניק דמעה ספונטנית שתוכננה בקפידה.

אני בטוח שמאחורי הפרגוד בבחירות היא שמה בכלל מרצ. כמהה לנסיגה, מייחלת לאיום ומתגעגעת לחבל על הצוואר. הרי אמא היתה מתמלאת בכיסופים לגוש קטיף עוד שנים לפני הגירוש, בגעגועים לאופירה עוד בתקופה טרם נוסדה, בתאווה לאדמות מדינה שיש לגאול משיממונן רווי מטעי הזית, בתשוקה לשנים ארוכות של התבוססות בבוץ הרפואי בלבנון. אמא חזקה עם נפש חקלאית-חלוצית אמיתית, שלא מפחדת לשתול את מיטב בנינו בעומקה של האדמה, באור אחרון, כשכולם בוכים ורק הנשמה שלה מאירה. היתה מחכה שכולם ילכו, ואז מוסיפה גם היא קצת אדמה לתלולית החדשה ומזמזמת לעצמה "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". מברכת 'שהחיינו' על סיומה של כל שנת שמיטה ביטחונית בה הקפידו על "חלקותיךָ לֹא תִזְרָע, וְגדודיךָ לֹא תִזְמֹר".

אמא מעולם לא סלחה לאבי שחזר מהמלחמה, וכך שמי – אביחי – נולד מתוך אכזבה. למגינת לבה, אבא אהוד, או "אודי מוצל מאש", כמו שתמיד הקניטה ומיד הוסיפה "ניצול של הורים ניצולי שואה", חזר מהקרבות עם דופק חלש אבל ללא כל שריטה פיזית. בוקר אחד כשהעזתי, היא סיפרה שאבא עזב בתום שלושים ימים ללידתי – "בדיוק כמו שברח מהקרב בו היה אמור למות, ובדיוק כמו שנטש את הגויה שהייתה לו אחריי".

אבא ואמא נפגשו בגיל 20, בשבעה של חייל מהפלוגה של אבא שמת בתאונת אימונים בשריון. אמא באה כי לא היה לה משהו יותר טוב לעשות, והיא חשבה ששבעה של חייל זה בכל זאת שבעה של חייל, ויש סיכוי שהיא תפגוש שם את יאנוש בן-גל. ריגש אותה איך שאבא היה החייל היחיד שלא בכה בחדר, ומיד כשהוא יצא לעשן היא איגפה מהחצר האחורית ותפסה אותו במרפסת. נולדתי בריא, בעיצומו של החודש השמיני להריון, ואורך הרוח של אבא פג. עזב את הבית שקבעו במפגש הרחובות אצ"ל ולוחמי הגטאות בירושלים, ויצא לגלות מרצון ביבשת ההיא.

עם השנים אמא גם סיפרה שהסיבה שאבא לא בכה ביום בו הכירו היתה שהוא בקושי הכיר את הז"ל, ובא לשם רק כי בפלוגה הבטיחו אפטר לכל מי שיסכים ללכת. "ואחרי שאתה נולדת הוא דווקא כן בכה – ואפילו יותר ממך." גם אמא היתה בוכה. לפני בית-ספר, היא היתה מדמיעה את השטיח שליד המיטה שלי בזמן שהתכופפה לקשור לי את הנעליים. מעולם לא הודתה בזה, למרות שריטואל הדמעות חזר על עצמו חדשות לבקרים משך כל התקופה בין עליית בגין לשלטון וירידת סאדאת מהמטוס. כמו טקס ממלכתי, גם לקשירת הנעליים היה סדר קבוע: היתה מצווה לי, "שב זקוף", מרופפת את השרוכים בחורים, מכניסה את רגל ימין שלי אל הנעל, מושכת את הלשון החוצה, מהדקת את השרוכים עד שנשמעה יבבה, וקושרת קשר כפול. ואז, לפני שהתחילה עם רגל שמאל, היו מתחילות הדמעות. כשסיימה אמרה תמיד "זהו, מוכן. אתה אל תלך בדרכי אבות", ומנגבת את האף בשרוול. הגוף שלה תמיד היה מוכן ונוקשה, אבל הנפש, הנפש שלה הזיעה דרך העיניים. המרתון של החיים שלה היה תמיד בעלייה. אני לעומתה, מזיע המון אבל אף פעם לא בוכה. לא מכיר את ההקלה שמייחסים לבכי. הדמעות שלי מעיין חתום. עד אתמול בערב.

אני יכול לספר כל כך הרבה על חייהם של ל"ה חברי השיירה הכושלת לגוש עציון, אני מכיר את הביוגרפיות של כל שוכני חלקות 2, 3 ו-9 באזור ד' בהר הרצל. קראתי מעל 120 חוברות זיכרון של נופלי ששת הימים ומלחמת ההתשה. אני יכול להפליג בסיפורי האהבים של זהרה לביטוב ושמואל קופמן. אני יכול לתאר את מימי הדלתא של הנילוס שנמהלו בדמו של הטייס יאיר נוימן. אני כמעט ולא יכול לספר כלום על אבא. רק שנולד בה' באייר תש"ח במחנה הסגר בקפריסין, וסיים את חייו באופן מאוד לא טבעי ב-8 במאי 1995. בין לבין הוא גדל בחולון, שרד את קו המעוזים, חזר על טעות פעמיים, ונקבר ללא נוכחות משפחה בגבולות המדינה שלא הספיקה להשמיד את הוריו ולמרות זאת מנעה ממנו חיים של ממש. תלמוד בבלי, קידושין כט עמ' א': "כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו – אנשים חייבין ונשים פטורות. האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים" מסכת אבות פרק א': "אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני”.

צילום: טס שפלן/ Activestills

בית הקברות בסנהדריה. מחוץ לחדר הקירור ב"בית מועד לכל חי", שהוא כמובן בית מועד לכל מת, עומד כבד וריק. איפה שהיום שוכבים שמעון אגרנט, יהודה עמיחי ועובדיה יוסף, אני מוצא את עצמי מופשט מכל חוש ביקורת, נטול מילים וסרבן מסורת. במקום לקרוא תהילים עבור נשמתה של אמא שבניגוד למנהג ירושלים לא נקברה ביום פטירתה, אני מסתובב בין הקברים ומחפש משמעות עכשווית במילים שנחקקו לפני שנים רבות. מעל קברו של רב אריה לוין, היכן שקיבלתי פעם משמשים מיובשים מאדון שמחה הולצברג (שהריח כמו יארצייט), קורא את המילים "אני מאמין באמונה שלמה שתהא תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו". אני לא מאמין בתחיית המתים. אני גם לא רוצה בה. אני עומד בין האנדרטה של אפר יהודי אוסטריה ובין הציון של הע"ח משיירת הדסה. בין מוסר אבי לתורת אמי. כפוף ואפאתי בין שואה לתקומה. אלה וגם אלה, גל-עד על הנשמה שלי. כאבן שאין לה הופכין. לולא מצבות השיש הכבדות, האם היו מתהפכים בקברם?

בין החפצים שהיו עם אמא כשהתמוטטה אתמול על קו 21 להר הרצל (שחרג ממנהגו ופנה שמאלה אל בית חולים שערי צדק), היה עותק שחוק של "אלטנוילנד". בין עמוד אחרית הדבר לכריכה חצצה סימניה, פתק שאבא כתב לאמא בערב יום הכיפורים לפני 40 שנה —

הדרך שלך
אל הלב שלי
ביצוע מושלם של תכנית שליפן.

והיא כתבה לו מאחורי הדף בקטן (ואולי מעולם לא ידע):

רק שבוע ימים מפריד
בין היום של מנגלה
והיום של המנגל.

חוץ ממני, יציר כלאיים של קדושת החיים וקידוש המתים, המחווה הקטנה הזאת של שכול וכישלון היא העדות היחידה לרומנטיקה הקצרה שלא השאירה את אותותיה על אמא ולא עוררה אצל אבא תיקון. הנדרים שקיבלו על עצמם, לזכור ולא לשכוח, היו כקורה בין עיניהם. כשדמעות ראשונות בין עיניי, אני ממלמל: אם איסר אסרנו – אין כאן איסר. אם הקדש הקדשנו – אין כאן הקדש. אם חרם החרמנו – אין כאן חרם. אם שבועה נשבענו – אין כאן שבועה. אם קיום קיימנו – אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו. בטל האיסור מעיקרו. בטל ההקדש מעיקרו. בטל החרם מעיקרו. בטלה השבועה מעיקרה. בטל הקיום מעיקרו. אין כאן לא נדר, ולא איסר, ולא הקדש, ולא חרם, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן סליחה ומחילה וכפרה על כל עוונותיכם. ככתוב: ונסלח לכל עדת ישראל, כי לכל העם בשגגה.