1.

"לא," אמרתי לסוכן שלי, "אולי לא שמעתי טוב – סוס?"

"זה לא סתם סוס," הוא ניסה, "ואתה, בגילך, כשמציעים לך תפקיד חשוב בתיאטרון…"

---

"אני גדול המאהבים של הקולנוע הישראלי!" הזכרתי לו.

"היית, בניינטיז."

"זה לא שאני פחות גדול, זה הסרטים שנהיו על הפריפריה!" צעקתי לתוך השפופרת, ומרוב התרגשות נפלו עלי פירורים מהג'וינט שהכנתי, שהוא הג'וינט העשירי להיום, אבל כשאתה שחקן מובטל, זה לא שאתה יכול להעביר את הימים בסתם לדאוג. לברנז'ה יש חוקים. "יש לי מוניטין!"

"היה לך," תיקן הסוכן.

"יש לי מעריצות!"

"עם נכדים."

"יש לי – " ניסיתי להמשיך, אבל הוא קטע אותי:

"עבודה," אמר, "יש לך?"

"בסדר," אמרתי, "אז בשביל זה אני מוכן לעשות תיאטרון!"

"בנץ, חמוד שלי," ניסה הסוכן שלי להתחנף, "תיאטרון זה טוב, תיאטרון זה איכותי, זה קהל של אנשים בגילך -"

"זה קהל של דודות של הוועד למען החייל."

"שזה בגילך -"

"כל יום הצגה! כל יום!"

הוא ניסה להמעיט מחומרת הבעיה: "לפחות אין לך הרבה ללמוד בעל פה."

"בטח שאין לי! אני סוס!"

הוא נאנח.

"תקריא לי," אמר, "תקריא לי כמה שורות. נראה כמה המצב גרוע."

"טוב…" אמרתי, "תפתח עמוד 48."

"פותח."

"שורה ראשונה, תקרא."

הוא כיחכח בגרונו, ואמר בדרמטיות:

"ממלכתי! ממלכתי תמורת סוס!"

בתשובה, צנפתי כמו סוס.

הוא השתתק. יכולתי לשמוע את הגלגלים זזים לו בראש. נו, מה הוא ימציא עכשיו כדי לגרום לי להרגיש טוב?

"תשמע," אמר לבסוף בהערכה, "יכולתי להישבע שזה בא מבחוץ!" (בנצי, לשעבר גדול המאהבים של הקולנוע הישראלי, והיום סוס ב"ריצ'רד השלישי". ויש שידור חי מהחזרות בתיאטרון:)

2.

יהודה זהבי נכנס, ועוד לפני שהוא נכנס אתה יודע שיהודה זהבי הולך להיכנס, זה מין אוויר כזה שזז לפניו, עם ריח כזה של אפטרשייב שעולה כמו דירה, מעורב במזגן ממש ממש טוב, מעורב בזיעה של צלמי הפפראצי, מעורב בהורמונים של הילדות שרצות אחריו ומתות להזדיין איתו אפילו שהם לא בטוחות עדיין מה זה בדיוק להזדיין.

שעה עד שהוא מוכן לחזרה. שעה.

ואז הוא עולה עם הטקסט, הלורנס אוליביה החדש הזה, ומתחיל: "ממלכתי תמורת… תמורת… אה…"

שעה. שעה! בסוף לא היתה ברירה, נעמדתי מולו עם כל התחפושת של הסוס, ואמרתי: "סוס! סוס! מתי תזכור טקסט, מתי?"

"סליחה," הוא אומר, "לא זכרתי מה אתה."

הזזתי את הראש-סוס שלי ימינה ושמאלה: "מה אני נראה לך? ציפור?"

"אני פשוט עשיתי זיכרון חושי, כמו שלמדנו בסדנת משחק תיאטרלי."

"איזה זיכרון חושי?" אמרתי לו. "איזה זיכרון חושי עשית, בוא נשמע."

"סוס – כוס."

הבטתי בו.

"מה?" התעקש, "ככה אני זוכר את זה. סוס כוס."

פתחתי עליו עיניים, ופתחתי, ופתחתי, אבל זה לא יעזור, הבנאדם פשוט אין לו שכל.

"זה לא זיכרון חושי," נשברתי בסוף והסברתי. "זה חרוז."

"בסדר," אמר, "ככה אני זוכר את הטקסט."

"ככה אתה זוכר את הטקסט?!" – צעקתי עליו, כי כמה אפשר, באמת – "סוס כוס?"

"יש לך חרוז יותר טוב?"

"טוב שלא היית צריך למצוא חרוז לגוודלחרה."

ותוך כדי שאני אומר את זה, אני יודע שזו טעות. כי הוא מקמט את הפרצוף, ומקמט, ומקמט, ובסוף אומר: "פאק, זה קשה, חרוזים." (בנצי, המאהב הגדול של הקולנוע הישראלי, והיום סתם אחד שצריך לשלם מזונות. ואגב מזונות:)

3.

"בסדר, בסדר," לחשתי לתוך הטלפון ששאר השחקנים לא ישמעו, אבל אין מצב שהם לא ידחפו את האף, ואין מצב שהם לא ידברו עם הכתבי רכילות – תפקידים אולי אני כבר לא מקבל, אבל ברגע ששומעים שבנאדם בצרות מיד המצלמות נשלפות. אז עשיתי סימן לבמאי שאני יוצא לסיגריה, ולקחתי את השיחה הזאת החוצה. "אני יודע, אני יודע, דנה, אל תזייני את השכל, אני משלם מזונות כמו טטלה – אז היו חודשיים קשים! שלושה. חמישה וחצי – את רואה? מרוב שהמצב קשה אני מתבלבל בספירה! את רוצה שאני גם אתבלבל בטקסטים, ויפטרו אותי מהתיאטרון?" וטרקתי. אני נותן לה רבע שעה להבין את חוסר הקשר הלוגי בין תחילת המשפט לסופו, אבל עד אז אני אהיה בחזרה והטלפון יהיה מכובה עד הערב, ובערב – אלוהים גדול.

לקחתי נשימה.

הדלת נפתחה ורבקל'ה המאירי צעדה החוצה. הגברת הראשונה של התיאטרון. מספרים שאברהם חלפי היה כל כך מאוהב בה, שכתב לה את השורה "ואז אנוכי, בתוגת המאירי" – שבהתחלה זה היה "עוגת המאירי", והכוונה לזה שלה, נו, אתם יודעים מה אני מתכוון. היא וחלפי היו קוראים לזה "עוגה." והיא הכריחה אותו לשנות את זה, כי היא אמרה שהיא לא מוכנה שכל העולם ידע שיש שיר על זה שחלפי בתוך העוגה שלה. אז חלפי אמר, נו באמת, הרי אף אחד לא יודע שלזה שלך קוראים עוגה, רבקל'ה. אז היא אמרה, נו, זה מראה כמה אתה מקובל בברנז'ה.

היום היא בת שמונים ושבע. מעשנת כמו קטר. נושמת דרך בלון חמצן, אבל עדיין על הבמה, טפו טפו. וגם היא, זה לא יאמן, אבל גם היא בהצגה הזאת. משחקת סוסה שהיא חברה של הסוס שאני משחק. בניגוד לי, היא אפילו לא צריכה לזוז. שזה מצויין, כי היא לא ממש יכולה לזוז בלי ליפול על הפנים. 

נתתי לה סיגריה. עישנו בשקט.

עשתה לי כזה פרצוף, של: נו, מה אתה עושה בחרא הזה?

משכתי בכתפי: "מזונות," אמרתי. "כפול ארבע."

"ארבעה ילדים?"

"ארבע גרושות."

היא הינהנה, כמשתתפת בצערי.

"ואת?" אמרתי.

"גם כן ארבע."

"גרושים?"

"חחחח," נחרה בבוז: "מטפלים פיליפינים." (ויש סיום אופטימי:)

4.

בסוף החזרה, אני בדרך למכונית, מת להסתלק משם כבר, ואני קולט את יהודה זהבי רץ רץ רץ אחרי.

"חכה!" הוא צועק, המתלהב, "חכה!"

נעצרתי.

הגיע אלי מתנשם. שעה לקח לו להחזיר את הנשימה. חשבתי שאלה יש להם כושר. הכל פוטושופ.

"נו, מה?"

"לא, סתם, רק להגיד לך שיש לי."

"מה יש לך?"

"שרה," הוא אומר. "שרה."

"מה?"

"שרה," הוא חוזר ואומר, "כמו שרה נתניהו. או… שרה גיבורת נילי? שרה."

"מה שרה?" צעקתי, "מה שרה?"

"חרוז לגוודלחרה. מה אתה צועק?" (ועד כאן, כי כמה אפשר. כרטיסים בהדרן ובמיטב משרדי הכרטיסים. תיהנו)