כשראיתי אותה יושבת בלובי, בוהה בדלתות הדיור המוגן בלי למצמץ, החלטתי להצטרף אליה קצת. לא דיברנו הרבה זמן. "מה שלומך?" שאלתי בחיוך כשהתמקמתי בכורסה לידה.
"בסדר, אתה יודע", היא עונה בקול חלש ומסיטה את מבטה לכיווני. העיניים הכחולות שלה מתמקדות בי וצבען נראה חזק עוד יותר כנגד השיער הלבן שלה. כולה משדרת עייפות וחוסר אנרגיה. אנחה קטנה והיא חוזרת להתבונן בכניסה.
"למה את נאנחת?" הלב מתכווץ. יש בה משהו שתמיד גורם לי לרצות להניח יד על כתפה ולחזק, לנסות לגרום לה לחייך ולהפסיק לשקוע בהרהורים. המבט האבוד שלה גורם לי לחשוב שהיא שוקעת במשהו שמכאיב לה, וקשה לי לראות אותה ככה.
- דייט ראשון עם המוות/ ד"ר דנה דורון
- הגיע הזמן לאוורר את הרעיון הקבורה המודרני/ ערן צור
- באנו להתנחם ויצאנו רעבים- מאיה הפנר מבקרת בבית הקברות
היא שותקת לרגע וממשיכה להביט בדלתות האוטומטיות שנפתחות ונסגרות חרישית כשעובר מולן חתול רחוב. "אתה יודע, כשנפלתי ולקחו אותי לבית החולים, קיוויתי לא להתעורר מהניתוח, שפשוט אלך וזהו".
והלב מתכווץ עוד יותר.
"אני מכבידה עליך, אני מצטערת". היא מניחה את ידה על ידי לרגע, היא מנסה לנחם אותי! "לא, את לא. מוות זה נושא לגיטימי לחלוטין לשיחה. זה חלק מהמציאות שלנו. מגיעה נקודה בחיים שהמחשבה על מוות מעסיקה אותנו ובהחלט יש מקום לדבר על זה, אם מרגישים צורך". עוברת לי מחשבה שאני נשמע כמו קלישאה.
מבטה חוזר ומתמקד בי והעיניים העמוקות שלה שואבות אותי פנימה. "נכון. אבל אתה יודע כמה קשה להגיע לנקודה הזאת בלי שיהיה עם מי לדבר על זה? אני לא רוצה להכביד על הילדים שלי, ואני חושבת שהילדים שלי לא מסוגלים לדבר על זה אתי. אני בשלי והם בשלהם, הרבה שתיקה. אתה נמצא במקום בודד מאוד רגע לפני המוות".
***
מי רוצה לחיות לנצח?
בסופו של דבר מתברר שאף אחד, אבל אף אחד לא מדבר על זה.
זה לא משנה אם מדובר באדם בריא לחלוטין שהגיע לגיל מופלג או לחולה נוטה למות שהחיים ממשיכים להיאחז בו (גם אם הוא עצמו שחרר אותם מזמן). ישנו טאבו המושרש עמוק בכולנו סביב נושא המוות, קשר שתיקה שמחווט בדנ"א שלנו.
תמיד אפשר להגיד שמוות הוא חלק ממעגל החיים. טבעי, צפוי, ודאי. אנחנו מנהלים חיים שלמים תחת הידיעה הברורה שביום מן הימים גם אנחנו נפרד מהעולם הזה. אז נכון, זה טבעי להדחיק את זה במשך רוב שנות חיינו, אבל מגיעה הנקודה שבה הוודאות הופכת מוחשית יותר, נוכחת, ממלאת את ההוויה של האדם. והאדם מתחיל לעשות חשבון, לחשב את חייו לאחור, לערוך רשימות של חלומות שהוגשמו, של חרטות וגעגוע. סדרי עדיפויות משתנים, יחסים משתנים.
בשלב הזה המוות נוכח בכל רגע ומקום. רגע לפני שהולכים לישון ותוהים, האם נקום בבוקר. כשחוזרים מביקור של בן משפחה ומתגנבת המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה שנדבר. גם אנחנו, אנשי הצוות המטפל, שואלים את השאלות האלה מדי יום. נוהל החלפת משמרת, הטלפון שלא רוצים לקבל באמצע הלילה, הביקורים התכופים שלנו, שלא נפספס את ההזדמנות להיפרד.
***
"תבטיח לי שלא תחזיקו אותי בחיים?" הוא אוחז בידי בשארית כוחו, מרותק למיטה ענקית שהוא נראה בה כל כך קטן, צינורות מחוברים מגופו למכשירים ואינפוזיה צלולה מטפטפת באטיות אל תוך הווריד השקוע שלו.
צל של עצמו.
המבט שלו קורע אותי לגזרים. מעבר לייאוש, מעבר לכאב. ציפייה אמיתית למוות שיגאל אותו ממצב הביניים הזוועתי הזה שהוא נמצא בו, כשהכל כבר קרס, כששאריות של כבוד עצמי מטפטפות לתוך הקטטר שלו ומה שמחזיק אותו בעולם הזה הם תקנים וחוקים מעשה ידי אדם.
"אני בסך הכל רוצה למות בכבוד".
***
אנחנו רוקדים סביב המוות. מחכים שמישהו יעלה את הנושא ראשון. אנחנו חוששים שאולי אותו אדם לא רוצה לדון בנושא, הרי הוא בטח מתעסק בו כל הזמן, אז אולי כדאי לדבר על משהו אחר? והוא – הוא חושש להכביד עם הנושא על הילדים, עלינו. כולם מוטרדים גם ככה ביום-יום שלהם, בשביל מה להעמיס עליהם עוד? בשביל מה להטריד אותם?
אבל בפועל כולם רוצים לדבר על זה. האדם – בין שהוא פוחד מהמוות ובין שהוא שלם אתו, רוצה לדבר עליו. ואנחנו, בני משפחה או צוות, רוצים לרוב להיות שם ברגעים הקשים, בשבילם, בשבילנו. לסגור קצוות שלנו, צ'אנס אחרון שלא יחזור להגיד שלום אמיתי.
ולפעמים הם פשוט דוחפים לנו את זה בגרון.
***
"אני רוצה למות," היא אומרת. "בשביל מה לחיות כל כך הרבה זמן? עשיתי כל כך הרבה, השארתי משפחה לתפארת. די, זהו. אין לי יותר צורך להגשים שום חלום. אני פשוט עייפה וזו לא שינה שהגוף יכול לספק. זו שינה לנפש".
אני פותח את הפה לענות והיא מקדימה אותי, מניחה את אצבעה על שפתי: "שלא תעז להגיד לי שיש לי בשביל מה לחיות. אני יודעת בדיוק מה יש לי ומה אין לי. אלה החיים שלי ואני מיציתי. אתה לא יכול להבין אותי, כי אתה לא חיית כל כך הרבה כמוני. כשתגדל, תבין".
כשקשר השתיקה מופר סוף סוף, מתחיל הדיאלוג המרפא. יוצאים הפחדים והחששות שנהיים קצת יותר ברי התמודדות ברגע שהם מעוצבים על ידי מלים, מנוסחים בתבנית שהופכת אותם לקצת יותר סבילים וקלים להכלה. ה"לבד" הופך ל"יחד" ואפילו אפשר לחוש באופטימיות זהירה שנובעת מעצם הנוכחות של אדם אחר. לפעמים המלים לא נגמרות ולפעמים השתיקה מגיעה מהר מאוד. זה לא באמת משנה מה ואיך, אבל התהליך הזה כל כך חיוני, למי שהולך ולמי שנשאר.
בסביבת עבודה שבה המוות הוא אורח קבוע, לומדים לפחד ממנו קצת פחות ולקבל אותו בהבנה, לפעמים אפילו בציפייה (גם אם אנחנו לא אומרים את זה בקול, יש לנו מטופלים שאנו מייחלים למותם – ולו כדי שיפסיקו לסבול).
אנחנו לומדים להתמודד עם המוות טוב יותר עם השנים, אבל הוא אף פעם לא מפסיק להכאיב. אנחנו מלווים בני משפחות בתהליך הזה, מדברים אתם על המוות והשלכותיו, על הפחדים שלהם, משקפים להם בעדינות את החוויה של הוריהם, מנסים לבנות אתם גשר של תקשורת רגע לפני הסוף.