1.
השבוע, חוץ מהדרמה של דרעי והדרמה של ליברמן והדרמה של הנסיכה פיונה (או פאינה? מעולם לא הייתי מומחה לפוליטיקה הפנימית של ישראל ביתנו, מעבר לעובדה שזה תמיד הרגיש כאילו זה לא רק ביתם, אלא גם כספומטם), והדרמה של מרכז הליכוד והדרמה של מכבי באתונה – שכחנו משהו?
אז השבוע קרה גם מאורע חסר דרמטיות לחלוטין, ולו בגלל שהוא חוזר על עצמו כל שנה, וספק עם עשרה אנשים בעולם זכרו אותו – אבל אני, איכשהו, תמיד זוכר: השבוע מלאו עשר שנים לפטירתו של שחקן שמאוד אהבתי, שחקן שכמעט נשכח, אבל שאיכשהו נכנס לי מתחת לעור, בשתים-עשרה השנים שבהן ראיתי אותו מדי שבוע בטלוויזיה – ג'רי אורבך.
וכן, אני יודע, זה שולי לכתוב על ג'רי אורבך, שהיה שחקן שולי, ומותו כמו חייו היו שוליים, בוודאי בשבוע שבו אריה דרעי נעלב – מאורע קוסמי חד-פעמי שמאז שחר ההיסטוריה לא קרה מעולם. אבל בשביל זה אני פה, לייצג את השוליות. בשביל שבפעם הבאה שמחשבה שולית או רגש שולי יעברו לכם במוח או בלב, תוכלו להגיד – "אוקיי, אבל לפחות זה לא שולי כמו הטור על ג'רי אורבך. הו דה פאק איז ג'רי אורבך?"
אז הבה ונרענן לכם את התאים האפורים:
2.
"חוק וסדר", זוכרים? הסדרה המקורית, עם הטה-טם הבלתי נשכח שמפריד בין הסצינות? אז החל מהעונה השלישית ועד הארבע-עשרה, אחד מכוכביה היה ג'רי אורבך, הבלש הנמוך, הממורמר, הציני, הקשוח, עם העיניים העייפות שראו הכל.
זאת היתה אהבה ממבט ראשון. עשר דקות לתוך הפרק הראשון בו הופיע, הייתי מאוהב בו. אין לי מושג למה. אולי הוא הזכיר לי את סבי זכרונו לברכה, שהיה כמוהו יהודי נמוך וקשוח שראה את כל החרא שהעולם מסוגל להראות, ועדיין נשאר אוהב אדם, מתחת למעטה הציני. ואני לא לבד באהבתי לאורבך – להפתעתי גיליתי שאחד המחזאים האהובים עלי ביותר, סיימון גריי, כתב מאמר שלם ובו ניתח את השנה האחרונה שלו ב"חוק וסדר". למאמר קוראים "משתתף בצערך", שהוא התרגום הכי רשמי שאני יכול למצוא לאותו משפט שאורבך אומר שוב ושוב, בעודו נאלץ לתחקר קרובי משפחה של קורבנות,
Sorry for your loss,
שזה יותר "מצטער על אובדנך", וסיימון גריי יושב ורואה פרק אחרי פרק במרתון לילי יומי, וזו העונה האחרונה, וג'רי אורבך כבר חולה, וכל ההפקה מתארגנת סביבו, כי הוא החליט לגמור את העונה ההיא ויהי מה, ומפרק לפרק הוא נראה יותר ויותר חלש, והחיוך הציני שלו כבר אינו רק של הדמות, אלא גם של השחקן,
וזו באמת עונה נהדרת, תראו אותה, תראו באיזה איפוק הם עטפו את מחלתו, רמזו עליה בתסריטים בנגיעות עדינות בלבד, והוא ממשיך ואומר את המשפט הזה שמופיע לפחות פעמיים בכל פרק, קרוב ל-300 פרקים, "מצטער על אובדנך", אבל עכשיו זו העונה האחרונה ואתה יודע את זה, והצופים יודעים את זה, וגם ג'רי אורבך יודע את זה.
והאובדן שעליו הוא מצטער, טכני ככל שיהיה, הולך וצובר משמעות נוספת, כי זה האובדן של אורבך עצמו הממשמש ובא, והאובדן שלנו שכבר התרגלנו אליו במשך תריסר שנים, שבוע אחרי שבוע, והוא כאילו מנחם אותנו – ואת עצמו – על האובדן הצפוי, עד שמגיעה הסצינה האחרונה בעונה ובה הוא אוסף את חפציו הפרטיים לתוך קופסת קרטון, מעיף עוד מבט אחד אחרון אל מקום העבודה שלו, הבלש הגוסס נפרד מתחנת המשטרה, השחקן הגוסס מסט הצילומים שהיה ביתו השני, ובלי הרבה דרמה, מרים את ארגז הקרטון ומתרחק אל הלא נודע, שממנו הוא לא יחזור יותר, לא הדמות ולא השחקן, שנפטר כמה חודשים אחר כך.
3.
ורק במאמר מוסגר: סיימון גריי עצמו, המחזאי האנגלי הנפלא, בשעה שכתב את הדברים האלה כבר היה חולה בעצמו. ולא ידע. מצטער על אובדנך, על אובדני, על אובדננו כולנו. מבלי לפגוע כמובן בדרמה של דרעי ובדרמה של ליברמן ובדרמה של הבחירות במרכז הליכוד, או איך שקוראים לאלה שהמנהיג שלהם אוהב גלידה פיסטוק ועושה מה שאשתו אומרת לו.
4.
והנה, השבוע, בגלל שנזכרתי, כתבתי את צמד המלים "ג'רי אורבך" ביו-טיוב, והופ! נתגלה לי באחת הפתרון לחידה שהציקה לי מאז היכרתי אותו, והיא: למה דווקא הוא, מכל הקשוחים, מכל הצינים, מכל הבלשים העשויים מאבן, למה דווקא הוא שובר את לבי, כי הנה גיליתי את ג'רי אורבך בראשית דרכו, צעיר ואופטימי וחתיך – טוב, יחסית – ולא רק שהוא איננו קשוח וציני, הוא רומנטיקן רכרוכי שזה ממש ביזארי, והוא המבצע המקורי של אחד השירים הכי רכרוכיים ורומנטים בתולדות הפופ, "טריי טו ריממבר", שיר שזכה לחיי נצח באינספור גרסאות, עם הארי בלפונטה, וארבעת האחים, וננה מושקורי, ופרי קומו, ופלסידו דומינגו, ומי לא.
אבל במקור, מסתבר, זה היה השיר שלו, מתוך המחזמר "הפנטסטיקס", להיט ברודווי מחליא במתיקותו אבל כמובן מאוד מצליח, וגם מאוד נשכח, חוץ מהשיר הזה, שהפך לשיר נצחי שתוכלו למצוא גרסאות מזעזעות שלו עד עצם היום הזה, ברשימות השמעה של ארומה או ארקפה או כל רשת אחרת שמשמיעה קאברים אקוסטיים לשירים שגם במקור היו יותר אקוסטיים מגיטריסט פלמנקו שננעל במרתף.
מה שמוכיח את טענתי מימים ימימה: שבליבו של כל קשוח מסתתר ילד רגיש שראה שהעולם הוא לא מה שהבטיחו לו, כמו שבליבו של כל רומנטיקן מסתתר בן זונה קשוח שאמר לעצמו, "רומנטיקה עובדת, כוסאמק, ואני אשתמש בזה עד שיפלו לכם הארנקים מהידיים".
נו, אותו יין ואותו יאנג, עם נקודה לבנה בלב השחור, ונקודה שחורה בלב הלבן, וזו אותה לווייה שמסתתרת בליבה של כל חתונה עליזה, ואותם ילדים עתידיים שמסתתרים בליבה של כל לווייה, וזה רק גורם לי להצטער על אובדנו של ג'רי אורבך יותר, ומצד שני לשמוח, כי ללא אובדנו לא הייתי אוהב אותו כל כך, מן הסתם, כי לפעמים אדם צריך למות כדי שנבין בשביל מה הוא היה, וזה, כמובן, בלי להמעיט בעוצמת הדרמה של דרעי והטרגדיה של הנסיכה פיונה מישראל ביתנו, או ישראל כספומטנו, או איך שקוראים לזה.
