1.
כיף לי שעצרו את המשט לעזה. כי כל הזמן חשבתי, מה יהיה אם הוא יעבור, ואז יהיו בעזה אוניות, וכל העזתים יעשו הסבה לספנות, ויטפסו על מפרשים ויקראו "יבשה, אהוי!", וכל התדמית שלהם בתור ערבים תשתנה מטרוריסטים ליורדי ים, וזה יצור דה לגיטימציה למדינה, כי מי לא אוהב יורדי ים, ביחוד אם הם ילכו עם תוכי על הכתף שכל הזמן אומר "סססמק ישראל! סססמק ישראל!" – זה דה לגיטימציה, וזה אסור אסור! לא משנה מה אנחנו עושים להם באופן לגיטימי, אסור לעשות לזה "דה". אז בגלל זה כיף לי שעצרו את המשט לעזה. הייתי כבר נורא לחוץ (זה שכיף לו. ויש עוד:)
2.
וגם כיף לי שנתניהו יוותר על כל כך הרבה כסף ליצחק תשובה, כי תמיד היה לי לא נעים שהיו מלכלכים על ביבי כאילו הוא קמצן ולא משלם אף פעם. אז הנה לכם – הוא נתן יותר כסף בהחלטת ממשלה אחת מאשר כולכם נתתם ביחד, בחברתיות המעפנה שלכם. אז גם בגלל זה כיף לי (והוא ממשיך ומפרט, הבחור פשוט לא יכול להפסיק ליהנות:)
3.
גם כיף לי שעכשיו יעבירו את כל התקציב של התרבות לפריפריה, כי כמה שיותר דופקים אותם בחיים, ככה צריך לפנק אותם בתרבות. כמו שאמר לי הדוד המוזר שהיה לוקח אותי למקלט כשהייתי ילד: קודם קצת יכאב, אחר כך תקבל סוכריה. מצד שני,
אני אומר,
זה לא מי יודע פינוק כי זאת תרבות ישראלית, שיוצאת מתוכנו, ועם כל החרא מסביב אני לא בטוח כמה זה יהיה כיף. כמו שהסוכריה של הדוד היתה יוצאת מתוכו, ועם כל החרא מסביב אני לא בטוח – טוב, הבנתם, נראה לי (ויש סטיה:)
4.
מירי רגב!
כיף לי שמירי רגב!
לא מבחינה פוליטית, סתם להגיד את השם הזה, מירי, כי הוא נורא דומה לנילי, והאמת היה יותר כיף אם היו קוראים לה נילי רגב, שזה שם כל כך יפה שאסור לבטא אותו בקול, אפילו באינטרנט אסור להגיד אותו,
נשבע לכם! אחרת איך זה שאתה מחפש נילי רגב בגוגל, ולא מוצא כלום?
או שאולי חיפשתי ביו-פורן? לא משנה,
העיקר, שאין יותר בנות שקוראים להן נילי ואם יש אז אהוד ברק כבר התחתן איתן, כי מי לא תרצה להתחתן עם אהוד ברק? הבנאדם הרג מחבלים בידיים אבל גם התחפש לאישה בלבנון, כלומר הוא מחובר גם לצד הנשי שלו, שזה בכלל כיף (רגע, אל תלכו: הוא עומד להסביר למה הוא כל כך אוהב את השם נילי:)
5.
אז ככה: כשהייתי קטן היתה תוכנית ברדיו ושמה "לאם ולילד",
ולמי שהגישה אותה קראו נילי,
וכל פעם שהיה לי חום היו נותנים לי לשמוע עד הסוף, והיא היתה אומרת בקול שאז היה אימהי והיום הוא בשבילי שיא הארוטיקה: "להתראות ילדים, ממני נילי" – וזה כל כך כל כך הרס אותי ששנים חלמתי שיום אחד אתחתן איתה, ואם לא איתה אז עם נילי אחרת, ואם לא עם נילי אז עם מירי, והשנים חלפו וכל מה שנשאר זה זיכרון של קול ברדיו שמבטיח שהכל יהיה בסדר ויהיו סיפורים ויהיה כיף. ובשביל זה כל מה שמירי רגב אומרת, אני עושה. אבל יום אחד אני אצטרך לעמוד בפני בית דין של מעלה,
ואלוהים יגיד לי: "הי – מירי ונילי זה לא אותו דבר, חרמן מטומטם."
"שתוק," אני אגיד לו, "אתה הבאת את השואה, אני כולה חלמתי על נילי מהרדיו, מה יש לך להגיד להגנתך?"
"צודק," הוא יגיד, "לפחות יצא לך לאהוב. אני מה יש לי? מחכה לאנושות שתאהב אותי, אבל הם רק, מירי, נילי, מירי, נילי."
"סליחה," אני יגיד לו אז, "זה לא כל האנושות. זה רק אני."
"אה. בטוח?"
"דֵי."
"כי שמעתי את זה בלי הפסקה."
"אני מדבר המון."
"כן," יגיד אלוהים, "את זה אני יודע."
וזאת עוד סיבה שכיף לי: שאני מדבר עם אלוהים! רק השבוע סיפרתי לו בדיחה על מירי רגב, רוצים לשמוע? (טוב נו, מי יכול לעמוד בבדיחה על מירי רגב. הבמה שלך:)
6.
מירי רגב נכנסת לבר. מזמינה קרם דה מינט, שזה משקה ירוק מתוק כל כך מגעיל שאפילו יגאל עמיר היה אומר עליו, עד כאן! יש לי גבולות!
שותה את הקרם דה מינט. גומרת עד הסוף. מלקקת את השפתיים. הברמן אומר לה, נו טעים?
אז היא אומרת, לא, מגעיל.
אז הוא אומר לה, אז למה שתית את זה מירי רגב?
אז היא אומרת, אני לא מירי רגב – אני נילי רגב (יש! יש! אמרתי נילי רגב באינטרנט ואף אחד לא עצר אותי!)
