יהודים חופרים

תחתית מאז ולתמיד

לא מזמן מצא השר נפתלי בנט פירור שרוף שנותר ממחבת קדומה, שהוכיח שהארץ היתה שייכת ליהודים עוד מלפני המפץ הגדול. הממצא המדהים הזה עורר כצפוי פולמוס בקרב ארכיאולוגים, היסטוריונים, גיאולוגים ואסטרונומים, אוהבי ישראל ושונאי ישראל, ימנים ובוגדים, שומרי שבת ומורחי כיפות בצק בקרם סרטנים, אבל למרות כמות הלייקים האדירה שקיבל הממצא, מדובר בסך הכל בממצא שולי מאוד ביחס לממצא חשוב בהרבה שאני רוצה לדון בו כאן: הממצא על אודות הרכבת התחתית.

ממצא זה, בשונה מאותו פתית חרס שהעלה בנט מחיטוט בנחירה המטאפורי של האדמה, נוגע באופן ממשי ביותר בחזונה העתיק של האומה היהודית, בתקווה, בחלום, שפיעמו בה. אין לי אמנם תצלום של משהו שנראה כמו ידית חומה שעליו חרוטות "מלים" שאיש בעולם לא יכול לפענח, אבל יש לי משהו אחר. יש לי תיאוריה. שאותה כתבתי ולכן אפשר להתייחס אליה כממצא כי אתם מוצאים אותה עכשיו. זה בעצם הממצא שלי: תיאוריה שכתבתי. והתיאוריה שלי אומרת שההחלטה לבנות רכבת תחתית בתל אביב הולכת אחורה אל זמנים קדומים בהרבה מאשר אבק הקרמיקה המגובב של בנט. כלומר, הרבה לפני המפץ הגדול. הרבה לפני שהיה אפילו אלוהים שהגה במוחו את המפץ הגדול. קל וחומר לפני שדיברו בחבל הארץ הזה איזושהי שפה, ובטח ובטח לפני שדיברו פה ערבית פלסטינית.

התיאוריה שלי אומרת דבר פשוט מאוד: היא אומרת שההחלטה להקים רכבת תחתית בתל אביב היא היא העדות הקדומה ביותר לקיומו של עם יהודי בארצו. או לפחות, לרצונו להתקיים בארצו, לצד רכבת תחתית. או מעל רכבת תחתית, ליתר דיוק. עוד לפני שהיה עם, היה רצון. עוד לפני שאברהם אבינו חווה כלל את התקפיו הסמי-פסיכוטיים על אל אחד ששונא פסילים. הרבה לפני. אני מדבר על רכבת תחתית כרעיון משיחי, ללא יעד קונקרטי בזמן, שגיבש סביבו אוסף של יזמים קדמונים, קבלנים ופונקציונרים, עידנים רבים לפני שהעלה קרישנה בדעתו לברוא אל אחר מלבדו (הלוא הוא האל הצעיר יחסית שלנו) ובעקבותיו את היקום ובו את תל אביב. הרבה הרבה לפני. ולהלן ההוכחות.

1897. היפסטר צעיר וחובב פרוצות בשם תיאודור הרצל, מארגן בבאזל ספק מסיבה, ספק כנס גיקים, בשם הקונגרס הציוני הראשון. אמנם, קיומו והישרדותו של העם היהודי הטרידו את הרצל לא מעט, אבל שני דברים אחרים העסיקו אותו הרבה יותר. הראשון: עיצוב גראפי, ובפרט עיצוב דגלים, ובפרט עיצוב דגלה של מדינת היהודים העתידית. דובר אמנם הרבה על האובססיה של הרצל סביב דגל המדינה שאת הקמתה חזה, אבל אי אפשר שלא להתעכב על כך שוב. בכלל, תמיד כשמדברים על הרצל, כדאי לזכור שלפני הכל מדובר בסופר מדע בדיוני. מעין פיליפ ק'דיק עם זקן של זיזי טופ.

אף אחד מתוך סדרת רעיונות המיתוג המבריקים של הרצל לדגל המדינה, לא זכה, לצערם של רבים, למימוש: דגל לבן עם שבעה כוכבים זהובים, כנגד שבע שעות עבודה ביום; דגל של מגן דוד שבכל אחד מפינותיו כוכב קטן ובראשו כוכב נוסף; מגן דוד שט על פני ים בצבע תכלת-קאריבי כשלצדו 12 כוכבים בצבע ורוד כנגד 12 המשקאות האלכוהוליים השונים שעל כל אדם לשתות באופן קבוע בכל יום (תיאוריה תזונתית שהעסיקה מאוד את הרצל הבליין); דגל צהבהב שעליו בלרינה שמחזיקה דגל צהבהב שעליו בלרינה וכן הלאה עד אין-סוף; דגל שבו מגן דוד מחייך; ודגל שבו 11 מגני דוד מתמסרים ביניהם על רקע ירוק-דשא. כולם נפסלו על ידי בן-גוריון מאוחר יותר. זה לגבי עיצוב גרפי ודגלים. אבל חשוב יותר לענייננו: הרצל אהב רכבות תחתיות. חלם על רכבות תחתיות והזה רכבות תחתיות. הוא העריץ אותן. ולכן, עוד לפני שהחל לעסוק במה שקרא לו "שאלת היהודים", כתב ביומנו (משנת 1895) על שאלה אחרת:

"בראשונה פגעה בי שאלת הרכבת התחתית עד מאוד. אולי היה זמן שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, אל האופניים, אל רכב פרטי, אפילו אל הטוסטוס. לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או להשתמש בטוסטוס או באופניים או ללכת ברגל או לשנות את שמי. דבקתי ברכבת התחתית ואין דבר שיסיט את מחשבתי ממנה".

איור: עמית שמעוני

800 ויותר שנה קודם לכן, עסק הרמב"ם בדיוק באותה שאלה. גם אותו העסיקו צדדים אחרים שקשורים לחייו של האדם היהודי: מה לאכול, מה לעשות, מה לחשוב, עם מי לעשות את כל זה והאם מותר להסתרק במסרק העשוי מעצם של שכווי ביום חג, שאלות בעלות חשיבות דתית והיסטורית גדולה. אבל דבר לא העסיק את מחשבותיו של רבי משה בן מיימון יותר מאשר הרכבת התחתית שעתידה, אם תתקיימנה תפילותינו, להיחפר בתל אביב. רגע השיא של העיסוק ברכבת התחתית, התחולל כאשר הגיע הרמב"ם לאותו ביקור קצר ומפורסם שלו בארץ הקודש, שאותו סיכם במכתב ידוע:

"בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לחודש אייר, נכנסתי לים וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה, עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם. בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו וניצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון, יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותיי במערה".

קריאה קפדנית בטקסט מעלה תמונה ברורה. הרמב"ם שט לארץ ישראל, מגיע ביום שלישי ונוסע לעכו. לאחר חודש, שוב ביום שלישי, הוא יוצא מעכו לירושלים, ולאחר מספר ימים חותך לחברון. כלומר, הוא נמצא בעכו כחודש, ולא מבקר כלל בתל אביב. מה הוא עושה חודש בעכו? נניח לשאלה זו וננסה להבין מדוע בעצם לא מבקר הרמב"ם בתל אביב, ובוחר במקום זאת לנסוע, כנראה על גבי חמור, לחברון. אם נתעמק עוד יותר בטקסט, לא נוכל שלא להבחין בדבר מעניין: כאשר מגיע הרמב"ם לחברון, הוא נכנס למערה. הוא מספר אמנם שעשה זאת כדי לנשק קברים, אבל אם נצא מנקודת הנחה שהרמב"ם, כאדם מתקדם ושכלתן, דווקא לא נישק קברים אלא ירד למערה מסיבות אחרות לגמרי, פוליטיות אולי, שאותן הסתיר במכתב, התמונה תתבהר.

הרמב"ם פשוט בודק אם ניתן להשמיש מערות קיימות ולהחדיר לתוכן רכבות תחתיות. טכנולוגיית המנהור של המאה ה-12 היתה מפגרת מאוד, והרמב"ם, איש משכיל ומצוי במדעים, ידע זאת היטב. פתרון תחבורתי יעיל המתבסס על שינוי ייעודן המקורי של מערות קבורה, עלה כנראה במוחו של הרמב"ם עוד בקורדובה. מכיוון שבתל אביב לא היו מערות, ולמעשה לא היה עדיין מקום כזה "תל אביב", הרמב"ם, בחוכמתו, ניגש לבדוק את העניין בחברון. תוכניתו של הרמב"ם לא התממשה. הוא עבר למצרים, ושם, מאוכזב, סיים את חייו. גופתו נמצאה, כידוע, בתוך קרון בתחנת אל-זהרה בקו אל-מארג' החדש, במטרו של קהיר. היה זה אותו קו מטרו ש-12 מתחנותיו מצויות מתחת לאדמה ושאותו אהב יותר מכל קו מטרו אחר, ובו, תוך שהוא נוסע מעגלית הלוך ושוב, חיבר הרמב"ם, על פי השמועה, גם את "משנה תורה". אבל על כך הדעות חלוקות.

את האובססיה הקשה ביותר לרכבות תחתיות בקרב דמויות מפתח בעם היהודי, ניתן למצוא אצל דוד המלך. בתיאוריו הרבים בתנ"ך אנחנו מגלים דמות רבת פנים, אך דבר אחד לגביה לא ניתן להסתיר: דוד אוהב להתחבא, לרדת ולהסתתר. שיאה של הדרמה התחתיתית בחייו, מגיע כאשר שאול רודף אחריו ודויד מסתתר במדבר זיף. וכך נאמר לשאול בשמואל א', פרק כ"ג:  "הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת, בַּחֹרְשָׁה - בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן. וְעַתָּה לְכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ, לָרֶדֶת - רֵד; וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ, בְּיַד הַמֶּלֶךְ". כלומר, מדובר במי שחפר לעצמו במו ידיו מעין רכבת תחתית, והסתתר בה מפני רודפו. כדי להגיע אל דוד, מייעץ לשאול מי שמייעץ, עליו לרדת.

בדימוי נעשה שימוש באלמנטים מאתר freepik

ואמנם, כך עושה שאול. הוא יורד במדרגות הנעות אל הרכבת התחתית של דוד, בתחנה שנקראה אחר כך (בעקבות מה שהתרחש בה) "סלע המחלקות", אלא שדוד הגיע בינתיים לתחנה אחרת, "עין גדי" (כך נאמר בסופו של הפרק). הפלישתים צצים וממלאים את קרונו של שאול, והוא נאלץ להילחם בהם במקום להחליף קו ולהמשיך בנסיעתו בעקבות דוד. אחר כך גם מגיע קבצן עם סקסופון צעצוע, ומישהו שבוהה בשאול לאורך נסיעה של שלוש תחנות. על כל זאת בשמואל א', פרק כ"ד. הסוף רע - הרכבת התחתית נחרבת על ידי נבוכדנאצר השני, ונפתחת גלות בבבל. רכבת תחתית עוד לא היתה שם, לצערם של הגולים. הבבלים נאלצו להמתין עד בואו של סדאם חוסיין, שיחפור מאות קילומטרים של מנהרות מתחת לאדמת בגדד; פרויקט עצום שייגדע רק בעת מלחמת עיראק-איראן וישאיר אחריו עיר ענקית ומסועפת מתחת לאדמה, מחבוא אידיאלי לראשי נפץ גרעיניים שלעולם לא יתגלו.

אולם יותר מכל דבר, את הקשר העמוק בין העם היהודי לרכבת התחתית שתיחפר אי"ה באדמתו, מגלם הנחש של ספר בראשית. זהו סיפור קל לפרשנות, ולכן אין צורך כמעט להרחיב. הכל נמצא שם. הנחש בגלגולו הראשון, לפני שנענש, משול לרכב גלגלי. יש לו רגליים קטנות, כך לפי כל הפרשנים, והוא מתנייע באמצעותן ממקום למקום בטיפוף זחילתי כלשהו, משהו שעשוי אולי להזכיר טויוטה יאריס קטנה, משנת 2006 נאמר. אלא שאז הוא כזכור נענש, ואלוהים אומר לו: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ." מעולם לא נתקלתי, בשום מקום, בדימוי כה מדויק לאותה חפרפרת מכאנית שבאמצעותה חופרים רכבות תחתיות. זהו גליל משוכלל שקרוי בשפה המקצועית ,TBMראשי תיבות של Tunnel Boring Machine, וכל מי שעיניו בראשו יזהה מיד שמדובר בגלגול מודרני של הנחש הקדמוני - זוחל על גחונו, בולע עפר ומשנע אותו החוצה. אני קורא מכאן לשר בנט: "נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת; וַעֲרוּמִים, יַכְתִּרוּ דָעַת".קיומנו כאן נטוע הרבה יותר עמוק מאשר באיזה תחליף קדום לכלי אחסון למקרר. אנחנו פה כי הובטחה לנו רכבת תחתית. והיא עוד תגיע.

תגובות

|

Send this to a friend