בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
חודש שלם שאני שומעת באולפני הטלוויזיה אינסוף ברבורים על "תמונת הניצחון" המיוחלת. אבל אין אפילו פריים אחד במלחמה הזאת שיעיד כי יצאנו ממנה כשידינו על העליונה.
אחרי שנים של סגר והתעמרות באוכלוסיית המצוקה הנצורה והמדוכאת הפלסטינית, שכלואה במקום הכי צפוף ועלוב במזרח התיכון, ונתונה בצבת כפולה של שליטה ישראלית וטרור חמאסי – רעמנו בכל תופי המלחמה וירינו בכל התותחים עד שלא נשאר לנו עוד נשק אחד במחסנים לשליפה, כדי להכריע את הקרב לטובתנו.
בואו נניח לרגע בצד את כל זוועות המלחמה, החורבן, האבדות בנפש, אלפי הפצועים בגוף ובנפש, נפגעי החרדה והטראומה, הפוסט-טראומטים המצולקים לתמיד שיתגלו בעתיד; את מצב החירום המתמשך, הקריסה הכלכלית של האזרחים הנפגעים והמשבר הכלכלי של שני העמים, ערי הרפאים בדרום וחשיפת מחדל המנהרות; משבר האמון שהתגלע בשל הזנחתן בדרום ובצפון, ומשבר האמון שמקורו בציוד המיושן וחסר התועלת שנשלח לקרב חרף תקציבי מאות-המיליארדים שסיכן שלא לצורך את חיי הלוחמים; את האסון ההומניטארי בעזה וההשלכות הבינלאומיות העתידיות של ביחס העולם לישראל וליהודי העולם. בואו נניח לרגע לכל זה ונבדוק אם בכל זאת יצא לנו משהו מפרץ האופוריה המיליטנטית.
במשך שנים יכולנו להקל על סבלה של עזה. יכולנו לסייע לה לצמוח מעמדה של כוח ורצון טוב – מתוך הבנה שאוכלוסייה ענייה ומושפלת, אשר חיה בכלא מבודד ומנותק משאר עמה, ששעריה לעולם סגורים – זו אוכלוסייה מדוכאת וזועמת שאין לה מה להפסיד.
מפעל עולה באש בשדרות לאחר פגיעת רקטה (נגטיב). צילום: נתן פלייר
*
וכן, הפתעה-הפתעה: חרף כל המגבלות, הפיקוח ההדוק, המצור והסגר – החמאס הצליח לעשות בעזה כבתוך שלו. האם ישראל היא זו שסיפקה לו את המלט לדיפון מנהרות הטרור שלו? ובכן, אני קוראת באתר "גישה– המרכז לשמירה על הזכות לנוע" כמה נתונים שמבהירים מה חלקה האמיתי של ישראל במלט העזתי.
ראשית, מ-2007 ועד 2013, "ישראל לא מכניסה כלל חומרי בניין למגזר הפרטי בעזה. חומרי הבניין היחידים שנכנסים עוברים לארגונים בינלאומיים, וגם זאת לאחרתהליך ארוך ומורכב של אישורים ודרישה לתיעוד שמאפשר מעקב אחר השימוש בחומרי הבנייה. בכל אותה עת, חומרי בניין בכמויות גדולות בהרבה נכנסו דרך המנהרות שהיו בין עזה למצרים. ארגונים בינלאומיים לא יכלו לרכוש את חומרי הבנייה הללו".
למשך פחות משנה, מאז תום מבצע "עמוד ענן" ועד אוקטובר 2013, ישראל "הקלה במעט את ההגבלות על כניסת חומרי בניין למגזר הפרטי בעזה. ארגונים בינלאומיים עדיין נאלצו לעבור תהליך אישורים מורכב ובמהלך רוב התקופה הזו עדיין נכנסו חומרי בנייה דרך המנהרות מעזה למצרים".
באוקטובר 2013, "חודש וקצת לאחר שישראל אישרה העברת מלט למגזר הפרטי, נחשפה מנהרה מעזה ליד קיבוץ עין השלושה. בתגובה, משרד הביטחון אסר כליל על כניסת חומרי בניין לרצועה. לאחר כחודשיים, ב-8 בדצמבר, ישראל איפשרה שוב כניסת חומרי בניין, אך רק עבור חלק מהפרויקטים של הארגונים הבינלאומיים, וזאת תחת הליך פיקוח הדוק אף מקודם. בשלב הזה, רוב המנהרות בין עזה למצרים נהרסו, ופחות ופחות חומרי בנייה נכנסו לרצועה דרך המנהרות. עם זאת, לחמאס נותרו מאגרים של חומרי בנייה מהשנים שבהן המנהרות פעלו, וחשוב לא פחות: חומרי בנייה נכנסו לרצועה דרך רפיח".
כך שהתושבים בעזה נאנקו תחת עולה של ישראל, אבל כל זה לא פגע כהוא-זה במוטיבציה או בכישוריו של חמאס להשיג את שלו בלי טובות מישראל. חרף המגבלות והאיסורים, החמאס הצליח לרצף את עזה במפלס תחתון של מנהרות ולדחוס בה מלאי טילים אדיר לטווחים גדולים מבעבר.
*
אולי אם היינו מקלים מרצון על סבלה של עזה, יכולנו, ברבות הימים, להקהות את השינאה כלפינו שם. יכולנו לעשות זאת בתיווך אבו מאזן כדי לחזק את מעמדו כגורם מתון ושוחר שלום, על חשבון גורמי הטרור הקיצוניים.
אלימות וטרור ניזונים מייאוש ושינאה, וכאן הם לבלבו במלוא הדרם בשבע שנות סגר, שהוגשו על מצע של עשרות שנות כיבוש ומשטר צבאי, שיושבות על אתוס עתיק של נכבה, גירוש ומחנות פליטים.
אבל לא עשינו זאת. אבו מאזן הוכרז כמי שאינו פרטנר, או במלותיו הטריות של נפתלי בנט "פרטנר לטרור", ואף אחד מהנושאים שמטרידים את העזתים לא עלה לסדר היום הישראלי: לא הסרת הסגר, לא נמלים, לא פתיחת המעברים ליצוא ויבוא סחורות, לא הרחבת ההתנחלויות.
כל סוג של מו"מ עם החמאס להפסקת האש הוא כבר ההיפך הגמור מתמונת הניצחון המדוברת. חיסולו של ארגון הגרילה הזה אפילו לא עומד על הפרק. אין לנו אפילו דרך לעמוד על היקף המינהור בעזה או לאכוף את המשך הרחבתו מתחת לפני השטח. אבל כל ניסיון לאפשר לחמאס להציג הישג, ולו קלוש, שיגרום לו לחדול מירי הרקטות לזמן מה – הוא כבר תבוסה צורבת לישראל.
מה שפלסטינים יכולים ללמוד מכל ויתור ישראלי, ולו המינורי ביותר, שיתבצע כאן למען השגת השקט, לאחר שה"צוק האיתן" עבר את שלב הזיקפה האופורית שלו ומאיים להפוך לרפיסות אלקטורלית, הוא שמאבק לאומי לא אלים מוביל לאפס הישגים. הדבר היחיד שעשוי להוביל לפתיחת המעברים, לתשלום משכורות, להסרת הסגר או לכל הישג אחר – הוא חטיפה ורצח, ירי טילים על אוכלוסייה אזרחית, טרור מנהרות ואלימות. כי ישראל, כך הבהרנו להם שוב, מבינה רק כוח.
