בימים של סיכומים, התחלה של הסקת מסקנות, וים של מלל, תמונתו של שר בכיר בממשלה ואחד הדוחפים העקביים למלחמה, נפתלי בנט, בורח מהמליאה כדי לא להתמודד עם הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון להבטחת שכר העובדים בדרום שנאלצו להיעדר מעבודתם בשל מבצע צוק איתן– היא תמונת המלחמה של כולנו.
התסריטאית המבריקה ביותר, הבמאי הגאוני ביותר והמלהקת הטובה מכולם לא היו מצליחים לברוא סצינה כמו זו שהתרחשה במליאת הכנסת בעיצומם של ימי הלחימה, ב-23 ביולי 2014, עת ח"כ ממפלגה קטנה באופוזיציה, איש עמל ודור שני לצוארון כחול המתגורר באשדוד המופגזת (82 אירועי אזעקות, 222 טילים שנורו אל העיר, 13 מהם נפלו באזורים בנויים במהלך "צוק איתן"), עומד על הדוכן כדי לנסות להגן על פרנסתם של העובדים באזורי לחימה עם הצעת חוק (די ישנה יש לומר1), עליה ביקש מהמליאה להצביע.
ומולו מתייצב השר הבכיר, שר לענייני כלכלה, סטארטאפיסט ומיליונר, תושב רעננה המבוססת, השבעה ובעלת רמת החיים מהגבוהות בארץ ובשלוות נפש משועשעת מודיע: "הצעת החוק לא נדונה בוועדת השרים לחקיקה ועל כן על פי תקנון עבודת הממשלה יש להתנגד לה". באמת, שנתיים זה לא זמן מספיק בכדי להתייחס להצעת חוק שולית ולא חשובה כזו, שעל פי השר בנט היא בכלל "תרגיל פרלמנטרי חביבאך לא לעניין", כי מי הם תושבי הדרום אם לא רסיס בישבנה של ממשלה ששואפת רק לניצחונות לעמישראל.
וכמו בכל תסריט טוב, מכאן העלילה רק ממריאה, כשהשר הבכיר לענייני כלכלה וחבר הקבינט לביטחון לאומי, המצוחצח והרענן למראה, אותו שר שתחת כל מיקרופון ולאוזני כל כתב תקף בגבורה את מדיניות האיפוק של אותה ממשלה בה הוא יושב, עכשיו לא מסוגל להתמודד עם ההתקפה הנזעמת של ח"כ גילאון שזועק מדם ליבו והוא נמלט מהמליאה.
וזו הסצינה שמגדירה היטב את כל מהותו של סבב הדמים הנוכחי ובעצם את כל מהות קיומנו במדינה הזו בעשור האחרון: ממשלה שרוב שריה הם מיליונרים די כבדים (בנימין נתניהו, יאיר לפיד, סילבן שלום, נפתלי בנט ויעקב פרי), במדינה בה הפערים בין העשירים לעניים הוא הגבוה בעולם המערבי ובה 70 אחוזים ממשקי הבית לא יכולים לעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 שקלים. ממשלה שדוחה באופן עקבי כל הצעת חוק חברתית או כזאת שמנסה להקטין את אי השוויון. ממשלה שקברה את חוק הדיור הציבורי, מזניחה את הפריפריה ומוציאה אותה מאזורי העדיפות הממשלתית, ממשלה שמשקיעה בכל תושב בהתנחלויות פי 16 יותר מאשר בתושב תל אביב, ממשלה שדוחה בעקביות כל אפשרות להסדר מדיני או חלילה – הסכם שלום.
ובממשלה הזו השר הניצי שחותר לאורך כל ימי הלחימה תחת הממשלה בה הוא עצמו משרת ודוחף באומץ רב להגברת האש בדרום – אותו שר דוחה את הצעת החוק שבאה להגן כלכלית על תושבי האזור הסובל מהלחימה אותה הוא מעודד. כל האומץ שלו נושר ממנו כמו רסיס מישבן כשהוא נדרש להגן על ההחלטה להפיל את החוק והוא נשא רגליו ונס מהמליאה.
כי כזה הוא שר הכלכלה שלנו נפתלי בנט – גיבור בתחום המדיני ומבריק בתחום הכלכלי, כמו לדוגמה בתוכניתו "לעזור" למפעל נגב טקסטיל שבשדרות, שחרצה את דינו של המפעל ושל עובדיו. לשר הייתה תוכנית לתת למפעל הלוואה של 3 מיליון שקלים – הלוואה שהוא אמור להחזיר, בתשלומים של 60,000 שקלים מדי חודש – תשלום שכמובן אין ביכולתו לעמוד בו. ח”כ מירי רגב סיכמה את המצב כאשר קראה לראש הממשלה להתערב: “כל עוד המדינה לא תסייע למפעל באופן של מענקי עידוד והשקעות, דינו של המפעל ייחרץ". עמדת בנט הכריעה את הכף והתוצאה כמובן לא הפתיעה אותנו:פירוק מפעל נגב טקסטיל ושליחת 60 עובדיו לאבטלה.
אז אם רצינו תמונת ניצחון – הנה היא. תמונת ניצחון הפחד והרהב. תמונתה של ממשלה מנותקת ופחדנית, ממשלה שלא יודעת ולא מוכנה לשלם את מחיר המעשים שלה.
