עשרים שנה בדיוק חלפו מאז הפעם הראשונה שבה הגישה עובדת בבית הזוג נתניהו תביעה משפטית כנגד מעסיקיה. טניה שואו, מטפלת ילדיהם של הזוג נתניהו, טענה בתביעתה כי הגברת נתניהו שללה ממנה זכויות עובדים, התעמרה בה ופיטרה אותה.
שואו הפסידה בתביעתה ונאלצה לשלם לנתניהו את הוצאות המשפט. לדבריה, ההפסד נבע מכך שנבהלה מן הסיקור התקשורתי החונק, נעדרה מן הדיונים ובכללם ממסירת עדותה, ואף עזבה בסופו של דבר את הארץ לפני תום ההליך.
אילו היתה טניה שואו עובדת כפוית טובה שניסתה את מזלה בתביעת סרק אופורטוניסטית לצרכי סחיטה או פרסום על גבם של זוג מעסיקים ללא רבב, סביר שההפסד הצורב היה מרתיע עובדים סוררים מסוגה מהגשת תביעות סרק נצלניות דומות בעתיד.
אבל שואו היתה רק העובדת הראשונה במצעד בלתי פוסק, לאורך עשרים שנה, של עובדים פגועים ולמודי סבל, לעדותם. מעבר לתחלופת העובדים המסחררת במעון ראש הממשלה, עשרה עובדים נוספים במהלך השנים מצאו לנכון לקבול על תנאי העסקה קשים באופן חריג, הגישו תביעות משפטיות או העידו בפומבי על הפרת תנאי זכויות העובדים שם.
עובדי מעון ראש הממשלה, אשר אמור היה לשמש דוגמא ומופת להעסקה הוגנת – טענו בזה אחר זה כי ספגו התעמרות בלתי נסבלת, השפלות ואף גילויי אלימות מילולית. לא מן הנמנע כי היו גם עובדים, אשר סעיפי סודיות בחוזי העסקתם הרתיעו אותם מתלונה המלווה בחשיפה ציבורית. אך דומה שסאת ההתעמרות אשר עלתה על גדותיה גברה אצל חלקם על הרתיעה והובילה אותם לדבר או לתבוע.
עשרים שנה עלה בידה של הגברת נתניהו להיחלץ משלל הטענות והתביעות הללו בדרכים שלא כולן גלויות ושקופות לעין הציבור. הסכמי פשרה סודיים, תביעות נגד, והכפשות פומביות של המתלוננות והמתלוננים – הצליחו למסגר איכשהו את שפע העדויות והתחקירים כרכילות חסרת בסיס על רקע פוליטי.
הזוג נתניהו, דובריהם, יועציהם, באי כוחם ואנשי פמלייתם – תקפו לא פעם ללא רחם את מי שהעז לפצות פה כנגד תנאי העסקתו. בין הטענות ניתן היה למצוא פנינים בנוסח: "מסע כזבים מתוזמר", "טענות סרק כוזבות" כנגד "אשה חמה, לבבית ומקסימה". "ראיונות ממוחזרים", "פאתטיים ומעייפים", "אולי הגיע הזמן שתמצא לעצמה חיים", "העדיפה להתראיין בטישטוש תמונה וקול כדי להפיץ את שקריה", "תומכת בנסיון עובדים לשעבר להוציא כספים מהמדינה", "קמפיין הכפשה מרושע ושיטתי נגד הגברת נתניהו במטרה לפגוע בבעלה", "די להפריח אמירות שקריות על התעללות בעובדים ולזכות בפריים טיים", "די להתעללות בשרה נתניהו".
מאז הפסדה של המטפלת טניה שואו בתביעה, העדיפו רוב העובדים להסתפק בפשרה כזו או אחרת מחוץ לאור הזרקורים. עד שהגיע אב הבית מני נפתלי, חדור רוח קרב, והבטיח ללכת עד הסוף ובאופן פומבי עם טענותיו על העסקה פוגענית. הוא לא נבהל מההשמצות נגדו בתקשורת – סרח העודף הקבוע כנגד מי שהעז להתלונן. סרח העודף אשר נשא אופי של צינון, הפחדה והשתקה. נפתלי לא הסכים להחריש, ותבע על לשון הרע בגינן.
בזכותו, לראשונה מזה עשרים שנה חצתה הביקורת כנגד שרה נתניהו את סף התחקירים העיתונאיים, העדויות האישיות המצטברות, דוחו"ת המבקר שנשכחו ונקברו, והחשדות הפליליים אשר צברו אבק על שולחן היועץ המשפטי לממשלה עד שנטרקו בפרצופו של הציבור. לראשונה הדהדו בין כותלי בית המשפט בישראל אמירות נחרצות וחותכות על ההתנהלות בבית ראש הממשלה.
"לא הובא בדל ראיה התומך בהם", סיכמה השופטת דיתה פרוז'ינין את טענות הגברת נתניהו כנגד אב הבית, והרחיבה את היריעה לכלל ביקורת נוקבת על ההשמצות המוכרות עד לזרא: "יש להצטער על כך שגברת נתניהו בחרה להכפיש באופן חמור כל-כך עובדים לשעבר במעון ראש הממשלה", כתבה, "מבלי שנמצא לטענות אלה בסיס ראייתי מינימלי בחומר הראיות שהוצג בפנינו".
השופטת ניסחה פסק דין אמיץ, חריף ונטול מורא כנגד רעיית ראש הממשלה רבת העוצמה והקשרים. "מדובר בהתנהגות מטרידה ומשפילה שאינה פיזית, המופנית כלפי עובדים באופן חוזר ונשנה", חרצה. "התנהגות זו נושאת פנים רבות ובכלל זה פגיעה בעובדים באמצעים מילוליים (צעקות ביקורת לא מוצדקת וכד'), פגיעה במעמדם של העובדים ומתן משימות משפילות, ניטור יתר, בקרת יתר, דקדקנות יתר, הפגנות שליטה והתנהגות אימפולסיבית והרסנית. אין מדובר במקרה חד פעמי אלא בחשיפה מתמשכת למעשים מעין אלה".
פרוז'ינין פסקה כי "במעון שררו תנאי העסקה פוגעניים בגין התנהגותה של גברת נתניהו ויחסה אל העובדים. אלה כללו דרישות מוגזמות, העלבות, השפלות והתפרצויות זעם. כמו כן נדרשו העובדים לעבוד שעות רבות וחריגות".
למעשה, הודתה השופטת בפסק דינה, מן הראוי היה לפסוק אף ביתר חומרה כנגד דפוסי ההעסקה המתעמרים של גברת נתניהו, הואיל ו"חומר הראיות שהוצג לפני בבית הדין מצביע על העסקה פוגענית חמורה, המצדיקה פיצוי בשיעור גבוה". אך החוק למניעת התעמרות בעבודה, כך הסבירה בפסק הדין, עבר בקריאה טרומית בלבד ולא איפשר זאת. אי לכך פסקה השופטת פיצוי של 170 אלף שקלים בגין העסקה פוגענית ועוגמת נפש.
למרבה הצער, מסתבר כי מי שנדרש לשלם במקום ראש הממשלה ורעייתו את מחיר עוגמת הנפש שהסבה התנהלותם חסרת השליטה במעון השלטוני – הם שוב אנחנו. "נפסק כי על המדינה לשאת בתשלום פיצוי זה", כתבה השופטת, "שכן על המדינה כמעסיק מוטלת החובה לדאוג לרווחתם של העובדים, ולספק להם סביבת עבודה השומרת על כבודם כאדם וכעובד, ומאפשרת ביצוע העבודה באווירה רגועה, ונטולת התעמרויות".
מצד שני, מה עוד חדש? כל עוד בוחר הציבור בישראל להסכין לאורך כל כך הרבה שנים, אחרי כל כך הרבה עדויות אישיות, המגובות באינספור תחקירים עיתונאיים, ומצביעות על התנהלות חסרת עכבות במקום שאמור היה לשמש מגדלור מוסרי ואתי, כל עוד בוחר הציבור בישראל לא להציב נורמות התנהגות ברורות לנבחריו ולאנשי הציבור שלו, עוד הרבה לפני שנחצים הגבולות החוקיים – הגיוני שאנחנו נהיה אלו שנתבעים לשלם על הכל גם כשנחצים הקווים ונרמס החוק.