במשך ארבעה חודשים מלווה חברת הכנסת את המשפחה (ברעש רב יש לומר) הן בבית המשפט והן בהפגנות ובתקשורת, ולטענתה, רשויות הרווחה התרשלו בטיפולן בפרשה והן פועלות ממניעים אישיים על חשבון הילד ומשפחתו.
בפסק דין של בית המשפט העליון לא מצאו השופטים יצחק עמית, עדנה ארבל וניל הנדל שום פגם בהתנהלותן של רשויות הרווחה, ואין הם מטילים דופי לא בכוונות ולא בהחלטות של עובדי הרווחה שליוו את הפעוט מרגע הולדתו.
לפיכך אינני יכולה שלא לתהות מה מניע את חברת הכנסת לכתוב את שכתבה? מה גרם לה להירתם לקמפיין הזה? מה גורם לה להכפיש אנשים שעושים עבודת קודש במחוזות הקשים והנידחים של החברה?
לא אכחיש שהיחס הרווח במדינת ישראל לאחר ולשונה נגוע בדעות קדומות ובגזענות, וודאי כשמדובר בצבע העור, אך אני תוהה אם אכן טובת הילד היא שעומדת לנגד עיניה של תמנו שאטה.
פרטים אודות הפעוט נחשפו בתקשורת, וביניהם גם פרטים אישיים שהיה ראוי שיישמרו בחדרי חדרים. הקטין שהה במשך שנה וחודשיים בבית תינוקות, התפתחותו נמצאה לקויה, ורק לאחר שהועבר למשפחת האומנה שבה חווה הורות אוהבת ומיטיבה במשך קרוב לשנתיים, הצליח להדביק את הפער. היום, כתוצאה מטיפולם המסור של הוריו האומנים, הוא מתואר ע"י המומחים כ"מפותח, סקרן ומלא שמחת חיים."
בחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט נכתב כי: "משמעות ניתוקו של הקטין ממשפחת האומנה כיום עלולה להיות בעלת השלכות הרסניות על התפתחותו, אשר חלקן תהיינה בלתי הפיכות. גם אם שילובו של הקטין במשפחתו הביולוגית יעמיד אותו "רק" בספק סיכון, עצם הוצאתו ממשפחת האומנה בה חי מרבית חייו – יהיה היעד אשר יהיה – יציב אותו בסיכון ודאי."
כמי שנושאת עימה את חווית הנטישה, אני יודעת שאין דבר שיכול לרפא את הכאבים שהיא מותירה ואת ההשלכות שלה על יצירת אמון בעתיד. המחשבה שבן השלוש יאלץ להתמודד עם כאב הקריעה מהוריו האומנים; המחשבה שהוא יחזור ויחווה את ייסורי הנטישה שסבל כתינוק; המחשבה שלאחר שבמשך קרוב לשנתיים בהן הכיר את קולותיהם של הוריו, ספג את מגעם ואת ריחם, ייגזר עליו להיפרד מהם – המחשבה הזאת בלתי נסבלת.
הוריו האומנים של הפעוט הם כל עולמו והם משענו בחיים. את המשען הזה מבקשים לגזול ממנו בשם המושג המופשט "השתייכות עדתית". אין סיכוי שהפעוט יבין זאת. דומה שכל זה לא מעניין את חברת הכנסת שמוכנה להעלות את הילד קרבן לפוליטיקה עדתית. לפי הפוליטיקה הזאת הפעוט הוא "שלנו", ולפיה אין לוותר על "שלנו" גם אם משמעות הדבר היא לגרום לו סבל מחריד.
קשה שלא לתהות מאין נובעת הנחת העבודה של תמנו שאטה לפיה בסיפור הטרגי הזה יש הלימה מוחלטת בין טובת העדה האתיופית כולה לטובת הילד.
חברת הכנסת טוענת שהוצאת הילד מתוך העדה שלתוכה נולד היא מעשה גזעני, אך אפשר גם שההפך הוא הנכון: יש מקום למחשבה שרק בשל פוליטיקה עדתית בחר בית המשפט להתעלם מחוות הדעת הגורפות של המומחים בנוגע לנזק הנפשי שמאיים על הקטין אם ייעקר פעם נוספת. ובמילים פשוטות: אלמלא היה שחור, אפשר שהיו שוקלים את טובתו באופן אחר. האם "טובת הילד" היא אחרת לשחורים וללבנים?
אין לי ספק שיש למגר מהחברה כל תופעה של גזענות, ושעלינו לגלות חמלה כלפי אלה שהגיעו למצבי קצה כפי שקרה לאם הביולוגית. יש ללוות אותן ולסייע להן, הן בתמיכה והן במתן מידע אודות הזכויות שלהן ושל התינוק.
אין לי ספק שרצוי לבדוק מה יכולות רשויות הרווחה ללמוד ולשפר מתוך הפרשה הזאת. ואין לי ספק שטובת הילד חייבת להיות קודמת לכול.
עיני נשואות כעת אל שופטי בית המשפט העליון שיתכנסו בהרכב מורחב על מנת להכריע בגורלו של הקטין. אני רוצה לקוות שהפעם לא ירחפו ברקע לא ילדי תימן ולא "העדה". אני מתפללת שטובת הילד תקבל את מעמד הבכורה על פני קשר הדם בדרגה שנייה או שלישית (דודתו של הפעוט). ושהילדון יזכה בחיים שקטים ובטוחים עם אמא ואבא.
רבקל'ה מונדלק היא סופרת ומנהלת הפקות. אומצה בגיל ארבעה חודשים וחצי.