פחח וצבע רכב היה, ומת ברחוב

לו אסף ביומו האחרון אך מעט כוח להצית את עצמו בזעקה, אפשר שמישהו היה מזיל עליו דמעה. להצית את עצמו, על מנת שמועד לווייתו ייוודע. להצית, כדי שמישהו לפחות ישמע. אך לא היא: מת ברחוב, גלמוד וחלש, חלל אלמוני של השיטה. חיים אטיה ז"ל. מדי שנה נמוגים ברחובות ישראל עשרות חללים כמוהו. נמוגים עד כדי שקיפות.

צדיקה אחת בסדום נקרתה בדרכו בתחילת הקיץ, שעה שהפך את תכולתם של פחי אשפה. באותה עת פגש בו גם צדיק אחר, ומצא אותו מדדה ברחוב, נעליים מרופטות לרגליו. מתברר שהעתיק את חוסר מגוריו דרומה, אל רחובות התחנה המרכזית. האם החברים עדיין מפגינים ברוטשילד, התעניין לדעת. ובכן, אין מפגינים שם עוד, וגם לא במקום אחר. עיגול האמצע של מגרש הבית פונה בינתיים, וניתן עתה לדהור בו בחדווה על אופניים. תבוסה, תבוסה ביתית צורבת.

חיים אטיה ז"ל. צילום: דותן גור אריה, פרוייקט "המשאל – משאל עם כלכלי".

פחח וצבע רכב היה במקצועו, וקודם שנתקף אירוע מוחי, ניהל מוסך בבעלותו. איש חכם, כך מספרים הפעילים, שהידרדר תוך זמן קצר אל התהום הכלכלית, ומשם אל הנחמה והחום הרגעיים של הטיפה המרה. רבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים אך פסע מתהום כלכלית זאת או אחרת: מרחק קצר חשמלי אחד במוח, מרחק פיטורין פתאומיים, מרחק גחמת ליבו הגס של בעל בית, מרחק שולחנו של פקיד אטום במשרדי הביטוח הלאומי. מדינת ישראל – זאת יודע, גם אם נוטה להדחיק, כל נער – איננה מדינת רווחה, וגורלו העגום של חיים אטיה ז"ל כתוב היה על כן כמעט מראש.

מחלקה להתמכרויות, דרי רחוב ושיקום אסירים קיימת אמנם בעיריית תל אביב-יפו, ועובדים סוציאליים מסורים יש גם יש בה, אך תקציב ראוי אין בנמצא. "לשׂובע", עמותה וולונטרית שמפעילה מעונות זמניים לדרי רחוב, פועלת אמנם במרחב תל אביב-יפו, אלא שאין בכוחה לענות ולו על חלק מצרכיהם של מעט מדרי הרחוב. אף זאת יש לדעת: מחקר יסודי ומפורט על דרי הרחוב בישראל, פרי עטו של ד"ר גלעד נתן, יצא לאור כבר לפני שנתיים, על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת. בפרק ההמלצות של המחקר, נקראה ממשלת ישראל לקבוע תכנית בין-משרדית להקמת מרכזים הוליסטיים, בהם יוצעו לדרי הרחוב פתרונות משולבים של אבחון, גמילה, שיקום תעסוקתי ודיור מוגן. רק כך, כתוב שם, ניתן להתמודד עם המחסור הכרוני באמונה ובמוטיבציה אצל דרי הרחוב. אלא שהמחקר הזה נקבר ודאי כבר מזמן, הושלך לפינותיהם של משרדים כלשהם, כפי שהאוהלים הושלכו אל הפחים, כפי שחללי השיטה מושלכים אל קבריהם האלמונים.

מרכז יעודי ורב-מערכתי לשיקומם של דרי רחוב לא עמד לרשותו של חיים אטיה ז"ל. משמי תל אביב גם לא יָרְדוּ אליו מלאכים, להביאו כאלעזר אל חיקו של אברהם. יום יבוא, כך נהוג להאמין, ושועי הארץ הזאת יתחננו מתוך אש הגיהנום שיזליף להם טיפת מים על לשונם. אף על פי כן, אלה לא יָרְדוּ, ואלה לא יתחננו. על כן לא נותרה ברירה אלא לקום ולהתנער. ללקק את פצעי התבוסה בכאב ובזעם, ולקום ולהתנער. 

דברים לזכרו של חיים אטיה ז"ל, שערב זיכרון לכבודו ייערך בתל אביב, 2 באוקטובר 2013, בשעה 20:00, ליד סניף בנק לאומי שבפינת הרחובות מרמורק ורוטשילד, פינת רחובות בה חי שנתיים ימים כדר רחוב.

אלנתן וייסרט הוא מורה לשפה האכדית ולהיסטוריה של הממלכה הניאו-אשורית בתכנית ללימודי המקרא והמזרח הקרוב הקדום, בית הספר לתלמידים מחו"ל ע"ש רוטברג, האוניברסיטה העברית בירושלים