אפשר להבין את תושבי נווה שאנן, אבל הזזת המטרד ש"נזהרים לא לדרוך עליו" היא לא הפתרון

בכתבה ששודרה בגלי צה"ל לפני כשבועיים, תיארה אחת המרואיינות, תושבת שכונת נווה שאנן את המועקה שתושבי השכונה חשים על כך שהם נאלצים לחיות עם פשע ומצוקה קיצונית מסביבם: "אין מקום בתל אביב שיש בו כמויות כאלו של זונות ונרקומנים והומלסים ששוכבים על הרצפה. כשאנחנו הולכים אנחנו צריכים לא לדרוך עליהם". 

המשפט הזה מגלם את כל מה שבעייתי בעתירה שוועד תושבי השכונה מתכננים להגיש לבג"צ על כך שהעירייה והמשטרה לא עושות מספיק, לדבריהם, כדי להפוך את השכונה למקום בטוח יותר.  בתיאור של הצורך "לא לדרוך עליהם" בגלל שהם שרויים על המדרכות, יש תמצות כמעט מושלם למושג ה"נימבי" (Not In My Back Yard), המתאר אנשים שלא רוצים שהמצוקה והעוני יקרו בחצר האחורית שלהם, גם אם זה אומר שפשוט יעברו לחצר אחורית של מישהו אחר. התייחסות לבעיה של מצוקה חריפה של בני אדם כאל לכלוך שצריך לנקות הופכת את אותם בני אדם במצוקה לאובייקט, לחפץ שאפשר להזיז אותו ממקום למקום בהתאם למדיניות מלמעלה. 

אבל מצוקה אנושית – וביטוייה הפיזיים, חריפים ככל שיהיו – היא לא משהו שאפשר להזיז משכונה אחת לשכונה אחרת. הציטוט שחוזר על עצמו בשיח סביב הסוגייה, מגיע מתוך דבריו של ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי שאמר "אם אהפוך את נווה שאנן לפלורנטין, נווה שאנן תעבור לשכונה אחרת או לעיר אחרת". חולדאי ידוע במדיניות האכזרית שלו כלפי האוכלוסיות המוחלשות בעיר, שעליה הוא סופג ביקורת מוצדקת לאורך השנים. אך במקרה הזה הוא צודק. פעילות מוגברת שמטרתה "לנקות את הרחובות" רק תעביר את הבעיה דירה. וזה פתרון שטחי, המשרת רק את תושבי השכונה עצמם. 

אפשר להבין לליבם של חברי הוועד בשכונת נווה שאנן. אותה מצוקה באמת הופכת את הבית שלהם למקום לא מוגן ולא בטוח, בטח ובטח אם מנסים לגדל בה את ילדיהם. אף אחד לא רוצה שהשכונה שלו תיראה ככה, ואי אפשר לצפות מהם פשוט לקבל את המצב הקיים ולחיות בחוסר ביטחון שכזה. אבל מה שנדרש בנווה שאנן הוא פתרון עומק, ולא רק הזזה או ניקוי המטרד. פתרון עומק הוא תמיד רדיקלי, אחרת הוא לא מצליח לעקור את הבעיה מהשורש.

הפתרון צריך לבוא מהסתכלות רחבה בהרבה – העוני והמצוקה בישראל קשים, והם מתנקזים אל שכונת נווה שאנן לא בגלל שהגיעו משם במקור. הרי ברור שלא כל חסרי הבית, המכורים והא.נשים בזנות בשכונה הגיעו ממנה, אלא הגיעו אליה בעקבות תנאים מסוימים. כדי להתמודד עם בעיה שלא נולדה בנווה שאנן, צריך לחשוב רחב יותר. 

מטרתו של המודל הנורדי, שפותח בשוודיה בשנת 1999, היא למגר את הזנות על ידי שימת האחריות על הזנאים  והסרסורים בד בבד עם סיוע ושיקום לאוכלוסיות בזנות. ישראל היא המדינה השמינית בעולם שאימצה את המודל על ידי חקיקת חוק איסור צריכת זנות בשנת 2018, שעבר במהלך משולב עם החלטת ממשלה להקצות משאבים לסיוע ושיקום. המטה למאבק בסחר בנשים פועל במטרה למגר את הזנות, ומאמין שניתן ואף צריך לשאוף למיגור מוחלט של תעשיית המין. זאת, מתוך ראייה כוללת של החברה כרקמה אנושית, שבה הפתרונות חייבים לדאוג גם לאוכלוסיות פגיעות, ולא רק למי שהם מפריעים לו בעיניים. זה צדק אמיתי. 

כמובן שזה לא רק בתי הבושת וזנות הרחוב בשכונה, וישנן גם בעיות אחרות, אבל התפיסה דומה: שאפשר לתת פתרון נקודתי בעבודת טלאים. גם בתחום ההתמכרויות הפתרון הוא עמוק בהרבה מגמילה, שהרי ההתמכרות היא רק הסימפטום, ונסיבות החיים הקשות של המכורים היא הבעיה. אנחנו במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, מחזיקות בתפיסה שאפשר למגר לחלוטין את התופעה ולא רק משכונה מסוימת. הוכח בעבר שזירות הזנות עצמן הן גורם משמעותי במשיכה של פשע מאורגן, אלימות והתמכרויות, בין היתר מכיוון שזנאים וסרסורים נוטים להיות אלימים יותר מגברים שלא צורכים זנות. 

יש כמובן סיבות נוספות לתופעת השרשרת הזו, אבל בפועל ניתן לראות שאפילו עיריית אמסטרדם, שעל פניו מתגאה בתיירות המין שמביאה איתה שדרת החלונות האדומים, מתכננת לעקור את המתחם כולו ולהעביר אותו אל מחוץ לעיר. כך גם בלידס שבבריטניה. הסיבה? הזנות מביאה איתה פשע ואוכלוסייה אלימה. אם כך, נראה שוועד תושבי שכונת נווה שאנן היו שמחים לעירייה כזאת, שהפתרון שלה הוא ממש פיזית להעביר בעיה למתחם ייעודי מחוץ לעיר. אבל כמובן שהפתרון מעורר התנגדות רבה מכמה גורמים, והסיבה היא שלא מדובר בפתרון עומק. 

לכן, כותרת הכתבה "הגיע הזמן להשיג צדק: תושבי נווה שאנן בת"א לקראת עתירה לבג"ץ" חוטאת לאמת. צדק משמעו גם דאגה למצבם של החלשים בחברה, אלו שהמציאות הלא צודקת היא זו שמלכתחילה הביאה למצבם. לא קל לראות כל יום סבל אנושי מול העיניים. מה גם שהוא הופך אנשים לאלימים ולא מגיע לאף אחד לחיות בפחד. אבל הדרישה לטיפול ברמת המשטרה והעירייה פשוט תעביר את הסבל דירה, למקום שבו גרים אנשים שאין להם כוח פוליטי לנהל מאבק כזה. וככה ממשיך המעגל החוזר ונשנה של זריקת תפוח אדמה רותח מיד ליד בכיוון מטה בעמוד הטוטם המעמדי. 

אמנם ברור שבטווח הקצר פתרון העומק לא מספק את מי שחי ונושם את הבעיה. אבל בתור התחלה, אפשר לשנות את ההתייחסות אל בני האדם שמוגדרים כ"הבעיה" ולהתחיל להתייחס אליהם כבני אדם ולא כלכלוך. ההתבטאויות בקבוצות פייסבוק של תושבי דרום העיר – "דרום תל אביב בקריז" אבל גם אחרות – משקפות את הגישה הזו ומהוות תעודת עניות לאופן ההתמודדות של חלק מהתושבים. מי שדורשים שהבעיה הנקודתית שלהם תטופל בגישה כזו, יתקלו בה מאוחר יותר במקום אחר. כדי לחיות במדינה בריאה, נדרשת התגייסות לשינוי מהשורש. 

הכותבת היא דוברת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות