נכנס לחדר האוכל, לעדכן את הדיירים שהתפטרתי.
אני: "צהריים טובים, רציתי לעדכן אתכם שהתפטרתי ובעוד שבועיים וחצי אני מתחיל תפקיד חדש. חשוב לי לומר לכם ש – "
קשישה א' (צווחת): "אבל למה? למה אתה עוזב?"
קשישה ב' (רוטנת בקול): "למי אכפת, מגישים עכשיו את המרק!"
זו תמצית עבודתי, הסקאלה שעליה נעים הסיפוק והתסכול המקצועיים שלי.
***
תנאי הכרחי למתן שירות טוב ואמיתי למטופלים הוא לאהוב אותם.
לא מדובר באהבה רומנטית, אלא באהבה בסיסית, באמונה שכל אדם באשר הוא זכאי ליחס אנושי, לתשומת לב, ושלכל סוג של התנהגות הוביל מניע גלוי (או נסתר).
אנחנו נוטים לראות בקשישים אנשים חסרי ישע, מסכנים, לפטור כל התנהגות לא הולמת שלהם באמירה "בטח עבר עליו משהו קשה שגרם לו להתבטא ככה" או "נו, טוב, היא מסכנה, תראו איזה חיים היו לה". ברוב המקרים זה נכון.
אבל יש מקרים שבהם אין שום סיבה או הצדקה להתנהגות כזו או אחרת. שום סיפור חיים קורע לב, מצוקה או רגש דרמטי. לפעמים סיגר הוא רק סתם סיגר.
***
היא (במסדרון הראשי של הדיור המוגן): תגיד, הגיעה כבר תשובה מביטוח לאומי?
אני: עדיין לא. זה תהליך שלוקח כמה שבועות. הם יצרו אתך קשר ישירות ויתאמו הגעה של אחות אליך. את תדעי לפני, אני אקבל עדכון ממך.
היא: אני לא מבינה, אתה לא יכול לזרז את זה? בשביל מה אתה עובד סוציאלי? במקום לשבת על התחת שלך כל היום, תיגש לשם ותעשה בלגן!
צילום אילוסטרציה, למצולם אין קשר לנכתב
***
לכל מטפל יש פייבוריטים, אנשים שאתם יש לו כימיה, חיבה מעבר לקשר המקצועי, שנמצאת ברקע וצובעת אותו בגוונים חיוביים. בדיוק באותו אופן, קיים גם ההפך, אנשים שמעלים מיד תחושת חוסר סבלנות וחוסר רצון לעזור.
כן, זה שם. גם אנחנו לא תמיד אוהבים את כל האנשים שאנו נתקלים בהם. האתגר הוא להתעלות מעל הרגשות האלה, לתת את השירות המקצועי לאותו אדם, ולהתמודד עם הרגשות שלנו כלפיו במקום הנכון.
בטור הקודם כתבתי על הצורך להתנהל בצורה מכבדת מול קשישים, לא מתיילדת, לא מזלזלת, בגובה העיניים. חלק מההתנהלות הזו היא גם הדרישה הלגיטימית לקבל יחס מכבד בחזרה. נכון, לפעמים יש נסיבות מקלות, אבל זה נכון כלפי כל אדם באשר הוא ולאו דווקא כלפי קשישים.
כמטפלים, לא פעם ולא פעמיים אנחנו נתקלים בסיטואציות שבהן אנו מצהירים בצורה פשוטה "או שאתה מפסיק לצעוק עלי, או שהשיחה הזו מסתיימת כאן ועכשיו". לא מדובר באיום אלא בהצבת גבולות והגדרה מחודשת של מהות הקשר הטיפולי.
הקשישה שנזפה בי במסדרון "זכתה" לביקור ממני, שבו התנהלה שיחה לא קלה סביב הגבולות הראויים בשיחה אתי. הרציונל מאחורי השיחה היה פשוט: כבוד הוא לא משהו שזוכים בו אוטומטית (רק) בגלל הגיל וסיפור החיים. כבוד הוא משהו שאנחנו "מרוויחים" בכל אינטראקציה שלנו עם כל בן אדם, לא משנה באיזה שלב של חיינו.
כמטפלים, יש לנו הכלים לזהות מתי ההתנהגות מופנית כלפינו ומתי היא נובעת ממקום אחר הקשור לטיפול, ולבחור את הדרך הנכונה להגיב. כמטפלים, עלינו להיות מספיק אמיתיים עם עצמנו ועם המטופל כאשר מדובר בחציית גבולות. בחיי היום יום זוהי אינטראקציה הרבה יותר גמישה, אך בקשר בין מטפל למטופל זו דרישה הכרחית לניהול קשר יציב ומועיל.
כבני אדם, כולנו זכאים ליחס הולם ומכבד. חובתנו לתת, זכותנו לדרוש.