ביום רביעי בשמונה ורבע בבוקר כבר היה חם מאוד בשערי הכניסה הכבדים של בית המשפט המחוזי ברחוב צאלח א-דין בירושלים המזרחית. עשרות בני משפחה של ארבעה ילדים מאחת השכונות הפלסטיניות ניסו לשכנע את המאבטחים להכניס אותם לדיון בהארכת המעצר שנקבע לתשע בבוקר. המאבטחים התעקשו שרק ארבעה נציגים מכל משפחה ייכנסו והשאר יישארו בחוץ.
על המדרכה הצטופפו ההורים המודאגים, אחים, דודות ודודים. זו הפעם הראשונה שהילדים שלהם נעצרים, גילם נע בין 13 ל-14. הם מואשמים ביידוי אבנים, ומוחזקים כבר כשבועיים בתא הקטינים של בית המעצר במגרש הרוסים בלא שניתן להם להיפגש עם הוריהם. הפעם היחידה שבה ראו את הילדים היתה כשהובאו להארכת המעצר הראשונה בבית משפט השלום.
- בת 14 בכלא? טוב, היא פלסטינית
- הנערים שלא חולמים להשתחרר ולא רואים את עצמם משתקמים אי פעם
- בחברון אפשר להעצר בדרך הביתה מהגן
ביום ראשון פורסם דו"ח הסנגוריה הציבורית בנושא תנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר בשנים 2013-2014, אבל מהדיווחים בנושא תנאי הכליאה הקשים השוררים בבתי הסוהר, נעדרה נקודה מדאיגה במיוחד שעולה מעשרות הביקורות שנעשו בשנים האחרונות. בפועל, בזמן שמספרי המעצרים קפצו בעשרות אחוזים, התנאים שבהם מוחזקים עצירים מידרדרים.
עורכי דין מקליניקות וארגונים שונים, וגם אנשי הסנגוריה הציבורית מתריעים על התופעה בכל הזדמנות, אבל נדמה שזה לא ממש מעניין איש. במציאות הנוכחית, רוב העצורים בישראל לא יישפטו למאסר, או שכלל לא יוגש נגדם כתב אישום. את תנאי הכליאה שלהם – מכמה ימים ועד כמה שבועות – הם כנראה כבר לעולם לא יישכחו.
במאי האחרון ציין מבקר המדינה, בדו"ח שכמעט לא זכה לאזכורים, כי "בשנת 2013 כ-85 אחוזים מן העצורים של המשטרה נקלטו בשב"ס, ומתוכם כ-62 אחוזים שוחררו כעצורי ימים. בסוף התהליך, בשנת 2013, רק כ-25 אחוזים מכלל העצורים שהגיעו לשב"ס או כ-21 אחוזים מעצורי המשטרה נשפטו למאסר".
מדו"ח המבקר עולה כי לפי נתוני שב"ס, מ-2008 חלה עלייה של כ-40 אחוזים במספר העצורים. אף שהמבקר הדגיש כי "למשטרת ישראל ולשב"ס אין מסד נתונים אחוד לגבי מספר העצורים, וקיימים ביניהם חילוקי דעות מהותיים ביחס לנתונים על היקף המעצרים ומספרם", הוא בחר להסתמך על נתוני השב"ס. כך מצא כי "בין השנים 2013-2003 היה גידול של כ-32 אחוזים במספר המעצרים: בשנת 2003 היו בישראל 46,120 מעצרים, ובשנת 2013 עלה מספרם והגיע ל-61,049".
בדו"ח החמור כותב המבקר כי "הנתונים על מספר העצורים המשתחררים לאחר מעצר קצר, פעמים רבות לאחר 24 שעות, בלי שמוגש נגדם כתב אישום, מחייבים בדיקה לגבי נחיצותם של חלק מן המעצרים ואפשרות שימוש בחלופות קלות יותר", אלא שהוא מצא שאין כמעט חלופות מעצר לכליאה.
אבל אם ממצאי דו"ח המבקר נשמעים חמורים, קריאה של דו"ח הסניגוריה הציבורית המלא, הכולל את סיכום הליקויים המרכזיים שנמצאו ב-27 מתקני הכליאה שבאחריות שירות בתי הסוהר, עלולה להדיר שינה מעיניכם. אנשי הסנגוריה פורשים על פני 87 עמודים מאות ליקויים, וחושפים תמונת מציאות בלתי נסבלת. אי מתן טיפול רפואי, שימוש בכבילה בלתי מידתית, צפיפות ותנאים פיזיים ותברואתיים קשים.
בביקורים מצאו אנשי הסנגוריה לא מעט ליקויים שהיוו הפרות של החוק, התקנות או הפקודות. גם כאן, מצבם של העצורים שעדיין לא הוגש נגדם כתב אישום, או שעדיין לא נשפטו, היה קשה ביותר. ראשוני הנפגעים הם כמובן עצורים קטינים, ומתוכם, קטינים פלסטינים. כך למשל בבית הסוהר אופק, מתקן כליאה לקטינים, אין אף עובדת סוציאלית דוברת ערבית, בשניים מהאגפים נעולים רוב הילדים במשך 23 שעות ביממה, וניתנת להם רק שעת "טיול" אחת ביום לחצר. הילדים התלוננו על רעב כי כמות האוכל בלתי מספקת.
חלק מהילדים ששוחחו עם נציגי הסנגוריה סיפרו שהם נכבלים למיטה בארבע גפיים. אחד מהם סיפר שהיה כבול כך מעל ליומיים, שוחרר רק פעמיים כדי לעשות את צרכיו ולאכול ונכבל מחדש. אנשי הסנגוריה כותבים כי "דווקא הקטינים הפגיעים ביותר, בעלי מגבלה נפשית ושכלית, נכבלים בידיהם וברגליהם למיטה במשך שעות ארוכות. אמצעי ריסון אלה פוגעים בקטינים, מחמירים את מצוקתם ומרעים את מצבם הנפשי".
בדו"ח מציינים אנשי הסנגוריה כי הם סבורים ש"המענים ששב"ס מפתח בעבור כל הקטינים הכלואים חייבים לעמוד בדרישות החוק והאמנה הבינלאומית לשלום הילד, שעליה חתומה מדינת ישראל". דרישות חוק שישראל לא עומדת בהן כיום.
גם מבקר המדינה נדרש למצבם של כלל העצורים כשקבע כי "עצורים הם אחת הקבוצות החשופות ביותר לפגיעה בזכויותיה. בית המשפט העליון התבטא לא אחת בנושא זה וקבע בין היתר כי הסמכות שהופקדה בידי שב"ס והמשטרה לכלוא אסירים ולהחזיקם במשמורת היא 'אחת מהסמכויות הפוגעניות ביותר המוקנות למדינה דמוקרטית מודרנית כלפי הנתונים למרותה' , קל וחומר כאשר מדובר במעצרו של אדם שחזקת החפות עומדת לו. ואכן בית המשפט העליון עמד על כך בציינו: 'המעצר פוגע קשות בזכויות היסוד של העצירים ובאינטרסים בסיסיים אחרים שלהם'. למרבה הצער, ההליכים הפליליים נמשכים לעתים קרובות חודשים רבים. כל אותו זמן העצירים מוחזקים כלואים בתנאים קשים יותר מאלה שבהם מוחזקים אסירים".
אבל תנאי המעצר הבלתי נסבלים הללו לא היוו שיקול בבית המשפט המחוזי ביום רביעי. בעשר כבר הסתיים הדיון, כשהשופטת החליטה שלא לקבל את בקשת הסנגורים לחלופת מעצר ללא תסקיר של שירות המבחן, והאריכה את מעצרם של ארבעת הילדים בשבועיים נוספים. שירות המבחן, עוד גוף ציבורי שקורס תחת עומס העבודה, ביקש הארכת זמן כדי לערוך להם את התסקירים שיקבעו עד כמה הם מסוכנים.
עורך הדין שמונה מטעם הסנגוריה מיהר לצאת לדרכו, מחכים לו מן הסתם עוד מאות תיקים כאלה. לשאלת ההורים למה לא נותנים להם לראות את ילדיהם כפי שנדרש בחוק, הפנה אותם עורך הדין לצלב האדום. איש לא נתן תשובה לאם הדומעת, שניסתה להבין מה צפוי לבנה.
לאחר שעורך הדין התרחק, ולפני שכל בני המשפחה התפזרו בתחושת ייאוש, תהתה אחת האמהות, שנותרה מחוץ לשערי בית המשפט, "איך אפשר בכלל להעריך או לצפות מה הילד שלי יגיד בתסקיר הזה? ברור שהם ייראו אותו במצב קשה. בלי שינה, בלי לראות את ההורים, עם מקקים בכל מקום, ובחום שהם סובלים ממנו בתא. שכל אחד יחשוב באיזה מצב נפשי הוא יהיה אחרי חודש ככה", היא אמרה, אבל לא היה מי שישמע.
"עוד לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נקבע בהקשר זה כי פגיעה בכבוד האדם של אסיר פוגעת לא רק באסיר, אלא גם בדמותה של החברה", כתב מבקר המדינה, "יחס אנושי לאסירים מהווה חלק מנורמה מוסרית-אנושית שמדינה דמוקרטית מצווה לקיימה, ומדינה הפוגעת בכבוד אסיריה, מפרה את חובתה, המוטלת עליה כלפי כלל אזרחיה ותושביה, לכבד את זכויות היסוד של האדם".