מבצע "צוק איתן" מצא אותי כשאני בין כדורים. גם בין בעלים אגב, ובין עבודות, אבל זה כבר עניין אחר.
שעה וחצי לפני פרוץ האזעקונת הראשונה (הן מאוד מעודנות הפעם, לא?בכל מקרה בתל אביב הן ממש מעודנות, שקטות כאלה, מעוצבות לנוחות התושבים, שלא ניחנק על האספרסו שלנו בזמן שאנחנו מדגימים באופן יוצא מן הכלל חסינות העורף מהי), עוד ישבתי מול הפסיכיאטר לסיעור מוחות בנושא עתידי הפרמקולוגי. מכיוון שהסתובבתי בשבועות האחרונים כשאני חשה את עצמי עליזה בארץ הפלאות, מינוס הצבעים היפים, מרוב שינוי מינונים שנועד להתאים אותי לכדור, הוחלט להרים ידיים ולנסות להתאים כדור (חדש) אלי. בדרכי לפגישה אתו עוד פלירטטתי עם האופציה הביטניקית להעיף מעלי באופן גורף את נושא הכדורים ולהתמסר ליוגה וטוף, אבל ההבנה ההולכת ומתגבשת שזה לא מאוורר אקראי שנושב עלי כי אם בריזת מלחמה גרמה לי לוותר מראש.
מילא הניסיון לחיות את חיי בין בית החולים הביתי בצפון העיר לבית המשוגעים שבו אני חיה עם נערי מטורלל הבגרויות במרכזה, קונספט הטילים, האיומים, החיסולים, הכתישה והבטישה, הדם, השכול, הטראומות והאובדנים המיותרים כל כך, לשני הצדדים, ההתנפחויות ההדדיות של אבירי המזרח התיכון, האין אופק, אין עתיד, אין חשק לכלום, גדול עלי כרגע – ולנצח – ב-20 אלף מידות.
כשיצאתי ממנו, אוחזת במרשם חדש, בדרכי הביתה, חייגתי שוב לאמא שלי לשיחה העשירית לאותו יום. אבא שלי לא הרגיש טוב ביומיים האחרונים, גם היא לא במיטבה, ובנוסף לכל, ובתוך כל המהומה, ברשותה, ותחת גגה, שני אזרחים זרים וחמודים. אותם שניים שנולדו הרחק מכאן ומטפלים באבא שלי בעדינות עוצרת נשימה, אחת מהם כבר עברה את טבילת האש המקומית והשני בתול גמור.
"מה יהיה", אני אומרת לה והיא אומרת שיהיה בסדר, מה כבר יכול להיות, "מה מה כבר יכול להיות? יו נואו… טילים". אני אומרת באנגלית חלקית כדי שאני לא אבין. "אני לא יודעת מה להגיד לך מייקה, כמו כולנו גם הם חסרי מנוחה", היא אומרת. "אבל ליטו בא אתי הבוקר לפנות את המקלט של העירייה מהציורים שלי וכשהוא חזר הביתה הוא הסביר לאדרלין שיהיה בסדר, שזה ממש היי-טק מה שיש שם, הוא אמר, כי הוא ראה שם את כל הציוד של העירייה למקרה של כימי ואטומי וזה הרשים אותו נורא". "טוב, נגיד שזה מספק אותי", אני ממלמלת ואנחנו נפרדות בנשיקה וכמה דיוושים קדימה תופסת אותי האזעקה.
• זאת לא מדינה, זה סרט של טרנטינו- עוזי וייל מחכה במקלט
צילומים: מאיה הפנר
אבן גבירול, תל אביב שלי האהובה, שבע וקצת. אני עם אופניים, לא ממש ליד הבית, משעינה אותן חפיף על עמוד ויורדת למקלט אקראי ולא לי ושם מתחת ובין הבטונדה אני מתפצלת לקרעים של סלסולי מחשבות ודאגה.
מצד אחד הנער לא אתי. אחרי התלבטות קצרה הרשיתי לו לנסוע עם אהובתו ואמהּ לבריכה, ואמנם הבריכה ממוקמת במה שנראה לי כרגע כמו אזור שנמצא מחוץ לטווח הטילים (ואת ההערכה המושכלת הזאת אני מסיקה בהתבסס על כלום בעצם), אבל להיות אמא זה כנראה לדאוג, בעיקר כשזה כבר גיל שהוא לא צמוד אלי אבל אין לי לב להצר את צעדיו, אז אני דואגת, אין ברירה.
מצד שני אין לי מושג מה אמא שלי מתכוונת לעשות עם האין-אפשרות לרדת עם אבא שלי למקלט וכמה אחראי זה בעצם שהם ככה ואני פה רחוקה, למרות שאין באמת אופציה הרי. הם שם ואני כאן וככה זה ולפחות הם במרחק דיווש במידה שמשהו קרה. ועדיין ברגעים כאלה הדאגה לופתת ומטרידה.
מצד שלישי האופניים שלי בחוץ ברחוב, עם שקיות וצרור מפתחות שפותח בערך את כל מה שיש ואין לי, שתקוע במנעול שזרוק בסלסלה. אין לזלזל גם בסוג הזה של הדאגה. האופניים לא קשורים וגם להם אני דואגת כי לחפצים שלי, באופן מסורתי, מבחינתי, יש נשמה ואני קשורה אליהם, ואופניים חדשים זה יקר ואני ממש לא בתקופה של שפע ולמי יש זמן לשכפל עכשיו את כל המפתחות שנמצאים בסלסלה אבל אני לא יכולה להתעכב גם על הדאגה הזאת והמחשבות שהולכות ומסתבכות כי…
כי מצד רביעי מכר שפגשתי במקלט, קלישאה של סרטי העורף במלחמה: ארוז יפה בסינר של ספר שעל כיסאו בדיוק התיישב, עושה לנו עכשיו סלפי כדי שנוכל להמשיך לעשות כאילו על הזין שלנו הכל, ושההומור תמיד מנצח וגם הגוד ווייבס והקוּליות והחוסן של העורף זה הבסט אוף דה בסט או כל שקר כלשהו אחר, אבל אני בכל זאת, גם מזה, מודאגת, כי בגילי להרשות סלפי משותף בלי להחתים מראש את המצלם על הבטחה לשימוש בשבעה פילטרים לפחות טרם חשיפה זה לא אחראי ברמת הלהסתובב עכשיו בחוץ ולא להיכנס למקלט.
ואז, אחרי עשרת-אלפים מחשבות מתועבות, עשר דקות ובום משוער אחד, יצאתי החוצה. האופניים חיכו לי כמו רכב החברה המפואר והנאמן שהן, הנער התקשר שאצלם לא שמעו כלום ו"מה? היתה אזעקה? אז את לא יוצאת הערב, נכון?" הסלפי נראה היה לי סביר למרות שהגיע הזמן שאעשה משהו עם השחורים האלה שמתחת לעיניים,ואמא שלי כמעט מיד התקשרה להשמיע אות חיים ולדווח ש"היה חיוורון, כן, אבל עבר, נרגע, כולם בסדר וזה מה שחשוב, רק חבל שהקשבנו לך כשהיית בת שלוש ורצית כל כך לחזור לארץ מלונדון. יכולנו לחיות עכשיו שם את יודעת". כן, אני יודעת רק שמי לעזאזל מקשיב לילדה בת שלוש, מתוקה ככל שתהיה. את זה אני חושבת בלב ובקול אני מקשה בחרדה שעדיין לא נרגעה "ומה בכל זאת עשיתם אם אי אפשר להוריד את אבא למקלט?" (בשלב הזה של השיחה אגב, אני כבר עומדת בתור בבית מרקחת עם עוד עשרה אנשים חרדים לפחות, מחכה לפדות את המרשם ולקבל את הכדור החדש שמי יתן ונתאים זה לזו כמו אהבה פרמקולוגית ממבט ראשון), והיא עונה לגמרי רגועה "מה זאת אומרת? ברגע שהתחילה אזעקה הורדתי את התריסים וחייכתי אליהם חיוך רחב. ישר הם נרגעו".
סבבה, תריסים, אם הם נרגעו גם אני רגועה, או שקר כלשהו אחר. העיקר שהמנטורית של התפוצה הפיליפינית נמצאת בתפקוד גבוה מתמיד דווקא בעתות מלחמה.
• המורה, זה נכון שאת שמאלנית? קרן להמן מנסה להתמודד עם השנאה והפחד
