באפריל 2006 ביקשו הפסיכולוגים שליוו את ילדי קיבוץ זיקים שהתכנסו במועדון, להתחלק לשלוש קבוצות, וכל אחת מהן הופקדה על המחזה של פרק אחר מחיי הקיבוץ: זמן עבר ("לפני התקופה שנפלו פה קסאמים", כפי שהסבירה הפסיכולוגית), זמן ההווה ("עכשיו, כשמתמודדים עם הקסאמים") וזמן עתיד ("מה יהיה עוד עשר שנים, 20 שנה"). לאחר כשעה של הכנות קדחתניות, שבמהלכה התרוצצו הילדים ברחבי המועדון, לבשו ופשטו תחפושות ואספו אביזרים שונים, החלה ההצגה.
הראשונה שעלתה לבמה המאולתרת (מחצלת גדולה שנפרשה על הרצפה) היתה קבוצת העבר, שאת המופע שלה הנחתה נוי מכיתה ה', שפתחה והסבירה: אחרי שלושה חודשים (שעלינו לארץ) הגענו להקים את קיבוץ זיקים, אנחנו הרומנים, ושרנו את ההימנון: 'התקווה בת שנות אלפיים, להיות קיבוץ טוב בארצנו, שאותה הקימו הרומנים!'" אחת הילדות, בלבוש ערבי מסורתי, אמרה "אללה אכבר" שלוש פעמים, מזגה תה לכוסות והגישה לשלושת הילדים האחרים, שגילמו את חברי הקיבוץ המיועד. אחד הילדים, שגילם יהודי, פנה אליה ואמר: "תודה רבה, סיימנו. אתם יכולים לשבת ולדבר אתנו? אנחנו רוצים להקים פה קיבוץ, קיבוץ של רומנים. אתם יכולים לתת לנו? בקיצור, אנחנו מביאים לכם כמה שטרות, אתם הולכים לעזוזה, ואתם נותנים לנו את הקיבוץ ולא חוזרים לעולם. תראו כמה כסף יש לנו! תחתמו לנו שאתם לא באים לפה יותר". לאחר שהילדה שגילמה ערבייה חתמה, אמר לה הילד שגילם יהודי: "קחו את הכסף ותסתלקו. איזה יופי! עכשיו נוכל להקים קיבוץ".
את המופע של קבוצת ההווה הנחתה הילדה תמר מכיתה ג': "שלום, הגעתם להווה, לתקופה שיש 'שחר אדום'" (מה שנהפך מאוחר יותר ל"צבע אדום"). שתי ילדות, עלמה ונעמה, שגילמו דמויות של אמהות, ישבו ודיברו ביניהן על האפשרות של עזיבת הקיבוץ. עלמה אמרה: "אני לא יכולה יותר עם המצב הבטחוני של הקיבוץ, כל הזמן קסאמים ופלסטינים!" נעמה, הילדה השנייה, השיבה לה באנחה: "גם אני לא ישנה בלילות, אבל אנחנו חייבים להישאר פה, זה הקיבוץ שחיינו בו תמיד". לנוכח המחלוקת ביניהן הכריזו הבנות שעליהן לפנות לדמות שהוגדרה כ"יועץ", שאותו גילמה ילדה שלישית, כליל שמה. כליל, בדמות היועץ, הקשיבה להתלבטות, ובעודה ישובה בישיבה מזרחית, אמרה: "אני רוצֶה להמליץ על נרות בשינקין!" נעמה כעסה ואמרה: "מה זה קשור? יש פה מצב בטחוני, קסאמים, 'שחר אדום'!" ואכן, לפתע נשמעה "אזעקה", שאותה השמיע הילד אריאל: "שחר אדום! שחר אדום! שחר אדום!" נעמה ועלמה רצו וחיפשו מחסה, בעוד "היועץ", נותר במקומו. כעבור כמה נשמע "בום!!!" והיועץ שאל בחרדה גלויה, עיניו משוטטת לכל עבר: "מה זה היה?!" עלמה השיבה: "'שחר אדום', אבל הקסאם כבר נפל". היועץ חזר לשלוותו ואמר: "אני ממליץ לעשות יוגה ב'שחר האדום', שוב אני אומר לכם שנרות בשינקין זה הדבר הטוב ביותר!" שתי הבנות נזפו בו יחד: "מה זה השטויות האלה?! זה לא עוזר לנו נרות בשינקין". היועץ הסביר: "מתנות זה הדבר הטוב ביותר". כאשר הבנות קמו והלכו, מאוכזבות מתוצאות הייעוץ, נשאר היועץ במקומו ואמר: "בכל זאת אני ממליץ על נרות בשינקין".
*
קיבוץ זיקים נוסד ב-1949 על ידי גרעין של "השומר הצעיר", רובו של מהגרים מרומניה, על גבול רצועת עזה. ניסיון החדירה הימי של חמאס שסוכל לפני כמה ימים, בתוספת ירי הרקטות הבלתי פוסק, אינם הפעם הראשונה שבה נחשפו אנשי הקיבוץ לאיום על חייהם. כבר בשנים הראשונות להקמתו גבו הסתננויות רבות אליו מחיר כבד בנפש והובילו לעזיבה של רוב חברי הגרעין, עד שהקיבוץ כמעט שהתפרק. חניכי "השומר הצעיר" מאנגליה ומישראל נשלחו אליו במטרה לחזק אותו, ומ-1967 החלו להיקלט בו קבוצות גרעין מדרום אמריקה.
קיבוץ זיקים בשנת 1956. צילום: משה פרידן
ההתעניינות שלה זוכים כעת חברי זיקים בעל כורחם מאפשרת להתבונן בסיפורו הייחודי מזווית מעט אחרת, כזו המצליבה בין החשיפה לירי הרקטות לבין ההקשר הפוליטי של הקמתו; ובין החרדה, חוסר אונים והבהלה לבין יחסי כוח על רקע מעמדי: זו זווית שסביר להניח שאיש לא היה מרשה לעצמו להאיר בימים אלה, אלמלא היו עושים זאת טוב כל כך, הילדים המתגוררים בו.
בחודשים ינואר-אפריל 2006 תיעדתי סדרה של התערבויות טיפוליות שהתקיימו בקרב ילדי הקיבוץ, ונועדו לאפשר להם לעבד רגשית של תחושת האיום הקיומי שלה הם חשופים מאז ראשיתה של אינתיפאדת אל-אקצה, והרבה אחריה.
המפגש שבו המחיזו הילדים את החיים בקיבוץ, בהנחיית שני פסיכולוגים, רוני ויהודית, אכן בלט במיוחד: מתוך עולמם מיקמו הילדים את סיפורו של הקיבוץ, ובכלל זה את חשיפתם לירי הרקטות בהקשר פוליטי מורכב. מודעים להיסטוריה המקומית אפיינו הילדים את זמן העבר בגירוש ה"ערבים" תמורת כסף, אך גם העתיד אופיין באווירה אפוקליפטית של הרס ומגננה, נוכח התעצמות הכוח הערבי:
ההצגה של קבוצת העתיד נפתחה בהכרזה של אחד הבנים: "השנה היא 2017, הערבים התקדמו ויש להם פצצות אטום. אנחנו חיים במקלטים". הילדים עשו עצמם כמי שמצטופפים בבית קטן ונזכרו כי למחרת יש לילד הצעיר יום הולדת. בר, אחת הבנות, בתפקיד אמו, שאלה: "מה נעשה?" הילד שלצדה, נועם, בתפקיד האב, השיב לה: "נסתכן ונצא לקנות לו מתנה". האם פנתה לאחותו של הילד החוגג, ושאלה: "איפה גל?" האב השיב לה: "היא הלכה להביא אוכל". האם פסקה בנחרצות: "היא תתפוצץ, כמו הבניין". אחת הבנות שצפתה בהצגה מן הקהל העירה: "זה כאילו השואה, אין להם מה לאכול". הילד שישב לידה הסכים אתה: "נכון, זה כמו המלחמות של פעם".
אחוזה ערבית נטושה במרכז הקיבוץ, ששימשה את מייסדיו. צילום: מיכאל יעקובסון
את המחזה כולו, על שלוש המערכות שבו, סיימו ילדי שלוש הקבוצות בשירת הימנון הקיבוץ:
"אוי זיקים, מה נאהב אותך/ נשואים רק לך/ כל הלילה וכל היום/ רק עליך נחלום בחלום/ אוי זיקים!/ אני מודה לאלוהים שאני לא ממפלסים, לא מכרמיה ולא מניר-עם/ תמיד זיקים/ זיקים עולה, עולה, עולה!/כל הקיבוצים בשמַים, אבל זיקים על אלוהים!" לאחר שירת ההמנון ביקשו הילדים להיפרד משני הפסיכולוגים במתנה: לרוני ניתן קסאם וליהודית קטיושה.
*
כך לעגו הילדים לסמלי מדינה, כמו ההימנון הלאומי, ולאתוס ההקמה של הקיבוץ ("התקווה בת שנות אלפיים, להיות קיבוץ טוב בארצנו, שאותה הקימו הרומנים"). בזמן ההווה היטיבו בנות הקבוצה למקם במבנה הייררכי את הקשר ביניהן ובין אנשי הטיפול. דמותו הנלעגת של "היועץ מתל אביב" ייצגה את הניתוק של המרכז מהדרום: היועץ אינו חשוף לירי הרקטות, ולראיה – הוא כלל אינו יודע כיצד לפרש את הקריאה "שחר אדום". יותר מכך; ההמלצות שלו לעשות שימוש בטכניקות כמו יוגה והדלקת נרות – ועוד משינקין, הרחוב שהיה לסמל התל-אביביות הנהנתנית והשבעה – היו בלתי יעילות בסיטואציה של איום קיומי על החיים, ובבחינת עדות נוספת לניתוק בינו לבין מושאי הסיוע שלו. סימון יחסי הכוח בין המרכז לדרום מצא ביטוי נוסף בהצעתם של הילדים להעניק לאחד הפסיכולוגים "קסאם" ולשנייה "קטיושה".
ההתערבות הטיפולית, אם כן, נחלה, במידה רבה, כישלון. בין העבר, ההווה והעתיד בנו ילדי זיקים סיפור קבוצתי, לא טראומטי ולא טיפולי. זה סיפור נטול עיבוד רגשי או הקלה, ואפוף במסרים קודרים של סוף וכליה. בו בזמן נדמה כי מושגים שבהם מרבים לדבר בימים אלה, כמו "חוסן" או "יכולת עמידה", קיבלו דרך הסיפור הזה ביטוי מוחשי: ילדי זיקים אז, בני הנוער שלה היום, התייחסו לחשיפתם הממושכת לאיום קיומי מתוך נקודת מוצא פארודית והומוריסטית. בתוך הבליל הרגשי והחברתי שהציגו זה לפני זה ולפני שני הפסיכולוגים שהנחו את ההתערבות הטיפולית, היתה נקודת הכוח החשובה ביותר דווקא אותו רגש קבוצתי שנדמה לעתים כי נשחק ונשכח: אהבת הקיבוץ ותחושת השייכות אליו. "כל הקיבוצים בשמים", שרו הילדים, "אבל זיקים על אלוהים!".