שתי נערות בואכה גיל הבלות מטפסות בשביל במעלה גבעה. מסביב השתוללות פראית של חורף אביבי משונה. זאת שמקדימה אוחזת זר נרקיסים, בתיק יש לה בקבוק מרטיני ובכיס של מעיל הפוך שלה כוס זכוכית. זאת שמאחור מקטרת שאין דברים כאלה – היא לא בגיל לטפס פתאום באמצע היום על הר, יכולנו הרי לעלות עם האוטו, לא? ומתי מגיעים כבר ואוי ואי אם המפתחות של השער נשארו במכונית למטה כי כמו תמיד בית קברות עושה לה פיפי.

המפתחות דווקא בכיס ואפילו לא צריך אותם כי השער לא נעול.

*

מזג האוויר בסך הכל נעים, למרות שהרי ירושלים וינואר, והמעיל משמש הגנה מכרבלת ומערסלת, גם המשקל העודף, שמתעקש לחבק אותי עדיין, עושה את העבודה ואני נכנסת וצועדת באסרטיביות לכיוון הקבר. לא העליתי על דעתי שאגיע לכאן שוב כל כך מהר. איכשהו הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי לפתח שום סוג של הרגלי אבלות. בין חילוניות הקיצון שעליה גידל אותי המנוח הנחמד לאופן שבו לא נקשרתי מעולם לדור הסבים שלי, אבא שלי הוא המת הקרוב הראשון שלי וסביבו אני נאלצת להמציא לי הרגלי אבלות פרטיים.

*

אם היו לי כוחות נפש מיותרים אולי הייתי מנסה להבין מה מכל המהלכים המתמיהים והמטורללים שהנפש שלי עוברת לאחרונה אני מנהלת במודע ומה פשוט מתנהל מעצמו, מאיזה כוח טבע עתיק יומין שגוזר עלי ספירלות מחזוריות של כאבי פרידה.

עברו שלושה חודשים עד שהבנתי ששולט בי מחזור חודשי נוסף. מחזור שגרם לי ב-19 בדצמבר, בלי שבכלל זכרתי שזו אבן דרך שמסמלת שלושה חודשים, לעבור לילה קשה מנשוא, מחריד, מאיים, טורד מנוחה ושינה. רק עמוק לתוך הבוקר קלטתי את התאריך ולמרות שכל מה שרציתי זה להמשיך את יומי, שכלל תוכניות לגמרי אחרות, החלטתי שאני צריכה כנראה לעשות משהו מטעם עצמי, לסמן, לסמל, כי עשייה, כל עשייה, מחמצנת לי את הכאב, לא משכיחה אותו אבל מאווררת ומחטאת ואולי כך אחלים מהר יותר. ואולי לא. מי ידע? לומדת את החומר הזה תוך כדי הליכה.

כך שבצהרי אותו יום קבעתי מסגרת מוזהבת על הקיר ובתוכה תליתי את המפתח שקיבלנו לשערו של בית הקברות הקטן, ואחרי שהתבוננתי בו רגע ארוך, מקובע כך לקיר, הוספתי גם תמונה של הדייר, צילום נהדר ומאושר. ואיכשהו, הנוכחות של הפנים שלו במטבח שלי, מיד כשסיימתי לבכות, הורידה עלי לפתע גם שקט ונחמה.

*

היופי, כי אני מתעקשת לחפש בכל דבר גם אותו, הוא שאחרי כל שלושה ימים כאלה של כאב ואימה מגיעה הטבה. הטבה מופלאה שזורקת אותי קדימה במעלה סולם ההשתפרות וההחלמה, שמאפשרת לי לחייך חיוכים רחבים יותר ויותר, שנותנת לי להרגיש במלואו גם את השחרור שבדבר, את חיי שחזרו אלי, את האפשרות, הלא מובנת לי מאליה כלל, לא להיות כל הזמן בשליטה, בדריכות למתרחש במקום שבו הוא חולה. את הפריבילגיה האדירה של לחיות לפתע רק את חיי שלי כי המהלך הטרגי והנורא ההוא נגמר.

צילום: מאיה הפנר

*

כך שלמחזור הכאב הבא כבר הייתי הרבה יותר מוכנה, וביום עצמו החלטתי לנסוע לביקור בהר. האמת היא שתכננתי לבכות שם, לשחרר בכי הגון וסוחף, כי לטפטף דמעות טפטפתי כבר מהערב שלפני. אלא שנ. באה איתי, ולכו תבכו כשנ. בסביבה. להסתובב איתה זה כמו להסתובב עם תרגום סימולטני למתרחש. תיעוד מהיר ואדיב של כל מה שמתרחש, מחוצה לה, אבל גם בתוכה. בו זמנית. מה שמייצר למאזינה האבלה מציאות מורכבת משכבות שונות של זרם תודעה – שלה, מובן ששלה, כלומר הצער שלי, הכאב והקצת חרדה, כי בכל זאת בית קברות, למרות יופיו הפראי וכל האורנים האלה מסביב – מעורבבים סימולטנית בדיווחי הכרה זרה. היא עייפה, וגם קצת רעבה האמת, ומתה להשתין וכמה יפה פה ורגע, גם בלוויה זה היה כל כך רחוק? היא לא כל כך זוכרת. "זונות, כמה יפה פה", היא משחררת אנחה עמוקה.

אני בינתיים כבר עומדת ליד הקבר וחושבת לעצמי שרק עם נ. פרומת הנשמה אני מסוגלת לעשות את מה שאני מתכננת עוד מאז הלוויה. אני מבקשת ממנה מראש סליחה, מוציאה את המרטיני ואת הכוס מהמעיל, מוזגת כמות יפה, לוקחת שלוק ונשכבת מלוא אורכי במקום הפנוי שליד הקבר הבכל זאת טרי. פורשת רגליים, ידיים, מניחה את כל כולי על האדמה, ומביטה.

"יופי, טיפשה, מה את עושה?", היא מזדעקת בצחוק רחב, "לא, אין, את. אני מצלמת, כן? תורידי כבר את הכובע מהראש ותשתי קצת מהזה ותביאי לי גם, לא הבאת לי גם כוס, אה? זונה. אוי, זה כל כך עצוב אבל כל כך יפה פה, תורידי רגע את הכובע, את רוצה סלפי עם הקבר? את בטוחה שהמפתח הקטן לא פותח שם את השירותים בקצה? כי בטבע אני לא משתינה. גם לי יש גבולות, מעט אבל יש. זה כל כך עצוב, כמה חמוד הוא היה. אויש, אני כל כך רעבה! אולי ניסע אחר כך ליקב, בכל זאת טיול וגם למסעדה, כי אני רעבה. אמרתי כבר שאני רעבה? אני כל כך רעבה"

היא מפליגה ומפליגה במלמוליה ואני בינתיים עדיין על האדמה, בוהה כלפי מעלה ובוחנת את העננים שכהרגלם לגמרי מתנהגים לשביעות רצוני ועיני, מרגישה את האדמה חמימה תחתי למרות הינואר המוזר ומנסה להתפייס עם הדבר הזה שקרה, ושיום אחד יקרה גם לי ולכולם. להתפייס לפחות קצת.

*

בסופו של דבר אני מתרוממת ושותה עוד מהמרטיני, ואחר כך נותנת גם לגינה הקטנה שעל הקבר קצת לשתות, וגם למצבה, בכל זאת זה איש שאהב. ומוצאת איך לשים לו את הנרקיסים שהבאתי איתי וגם מציעה, ככה בשקט, שיבוא איתי חזרה לתל אביב אולי? כי נראה לי שכולם ישמחו נורא. אבל הקבר לגמרי דומם ואני מחליטה שהגיע הזמן להפסיק להיות פסיכית ולקום מהאדמה. כי נ. רעבה וצריכה פיפי וכי בית קברות זה למתים, למרות שיפה כאן וזה מנחם נורא.

*

"או, יופי, את קמה?", נ. כבר ממוקמת על הספסל שבקצה השורה, משוטטת בפייסבוק ופועה: "כי אני כל כך שמנה! ורעבה! אבל אם אני שמנה, איך אני רעבה? זה לא הגיוני בשום צורה. את חושבת שהווייז ידע לקחת אותנו ליקב? כי אני חושבת שהוא מצביע ליכוד ומפנה אותי רק ימינה כל הזמן. ואיפה נאכל? כי אני רעבה. אמרתי כבר שאני רעבה? כמה יפה כאן, וכמה עצוב שהוא מת, הא? נו, זונה רזה, את לא רעבה?"