הגיע הזמן שתהיה גבר אמיתי, הודעתי לבני בכורי. הילד שאל אם אני הולך ללמד אותו סוף סוף איך באים ילדים לעולם (התשובה הנכונה: אמא שלהם חושבת שהיא בימים הבטוחים ואבא שלהם מוותר על הקונדום), אך הנמכתי את ציפיותיו ועניתי שאני רק הולך לבתק את בתוליו, כלומר לקנות לו את השעון המעורר הראשון שלו.
דע לך בני, הכרזתי, שבעזרת שעון איקאה זה, שעלה חמישה שקלים לא בסייל, תלמד כיצד להיות גבר עצמאי, תגביר את הביטחון העצמי שלך ואף אולי תגבה בכמה סנטימטרים (מי יודע איך הדברים האלה עובדים), ובאופן אישי יותר, תיתן לי עוד שעה של שנת בוקר מתוקה. הכנסתי לשעון בטרייה טעונה כדבעי ופקדתי עליו ללמוד את תנועת המחוגים למען יידע מתי לקום ולהתכונן לבית הספר.
***
למחרת התעוררנו כל בני המשפחה בשעה הלא הגיונית בעליל 05:30 לצלצולו חסר הפשרות של השעון. כלומר, התעוררנו כולנו, אני, אשתי, הילדה וסקובי הכלב. רק מישהו אחד היה חסר בתמונה המשפחתית טרוטת העיניים והמושלמת הזאת: הילד. הוא המשיך לישון כהרגלו בקודש בעוד השעון המעורר מוחה נמרצות נונסטופ על שולחנו "תתייחס אליי" כאילו היה אשתי בזמן שהיא מסבירה לי איך היא הולכת לצבוע מחדש את הבית ואני מעדיף לבהות בקיר המתקלף. ניסיתי לקרב את הנפשות הפועלות והנוחרות, כלומר השעון והילד, והכנסתי את השעון למיטה שלו, אך הילד לא התרשם במיוחד, רק סובב את הגב והתחפר בתוך השמיכה בשלווה מרעישה.
עכשיו, אני יודע מידיעה אישית שהילד אינו חירש ושהשעון הינו מוצר צריחה בסיסי. איך ילד בוגר שכבר נקבע בפסקה הראשונה כגבר אמיתי, יכול להמשיך לישון בזמן שסנטימטרים ספורים מעור התוף שלו צווח השעון בקולניות כאילו היה נפתלי בנט שנדמה היה לו שהאשימו אותו שהוא לא היה במגלן בזמן רצח רבין?
צילום: murdelta
***
כשאני הייתי בגיל שלו, לא היו דברים כאלה. כבר ביום הראשון בבית הספר למדנו שדנה נמה ואחר כך דנה קמה! בעזרת שעון מעורר, כמובן. מה שמוזר הוא שבדרך כלל הילד ערני ומודע לסביבתו. אם מישהו מביא שוקולד הביתה, הוא יחכה לו עוד בפתח המעלית. אם יש פרק חדש של בובספוג, הוא יתייצב מול המחשב ברגע שירד הביט האחרון. אם צריך לנקות את הבית, הוא הראשון שייעלם.
ניסיתי לברר עם הילד למה הוא מתנגד לשעון. תשמע, אמרתי, לישון זה טוב ויפה, אבל ברגע שהשעון עושה פרר… פרר… זה הרגע להתעורר. הסברתי לו שוב על המחוגים ועל חשיבותם בחיי האדם העובד והלומד. אתה לא יכול לעצום עיניים בזמן שהעולם בחוץ פועם. הגיעה שעתך להצטרף למרוץ העכברים, בית ספר, תיכון, צבא, אוניברסיטה, אישה, ילדים, שעון מעורר, נכדים, זקנה, מוות.
אבל אני עדיין רוצה להיות ילד, הוא אמר לפתע. אני לא מוכן לאחריות ולא רוצה לרוץ עם העכברים. יש לי עדיין זמן עד שאני אהיה חייב לפעום עם העולם. אני אפילו לא יודע מה אני אהיה כשאני אהיה גדול.
אמא שלך ואני לא יכולים להמשיך להעיר אותך, עניתי. אתה כבר בן 10 למען השם. אתה צריך לקום כל בוקר, לשטוף פנים, לצחצח שיניים, להכין לעצמך סנדוויץ' ולצעוד שמאל ימין שמאל לבית הספר. ועכשיו לך לישון!
"רגע", שאל הילד, "מה השעה בכלל?"
"שתהיה בנאדם"
***
קמנו ב-09:00. הוא שכח לכוון את השעון. אשתי האשימה אותי. הוא עדיין לא מספיק בוגר, אמרה. היא ביקשה שאני אהיה אחראי להעיר אותו בכמה שנים הקרובות. כמה, שאלתי. שמונה, ענתה.
אני לא יכול לקחת את כל העולם על כתפיי. אני גבר עם אחריויות, דאגות ובעיות משלו. אז מה אם הילד מתעקש להמשיך להיות ילד? למען השם, הוא בגיל דו ספרתי! בגיל שלו אני כבר הייתי הבעלים הגאה של שני שעונים מעוררים משל עצמי. חובתנו כבני אדם היא להתבגר אפילו שזה הורג אותנו בסוף.
הטלפון מצלצל ואבא שלי על הקו עם טענות: אמא שלך הראתה לי את הטורים שלך במחשב. איזה מין שם זה "אבא רוצה למות"? למה אתה מתלונן כל הזמן? בגיל שלך אני קמתי ב-06:00 כל בוקר לעבודה וחזרתי לקראת חצות. אתה אפילו לא יוצא מהבית ועדיין מעז להתבכיין מול המקלדת והעכבר. מתי תתבגר, ילד?
