ב-19 בספטמבר אקום.

***

כמו כלי קיבול עם חור בלתי נראה אני צועדת לתוך הספטמבר הזה, והאנרגיה מטפטפת מתוכי טיפה אחר טיפה.

עכשיו הימים זכורים לי בפרטנות מטרידה – נחלש. מפסיק לאכול. מפסיק לתקשר גם את המעט. אינפוזיות בבית. חוסר אונים ודאגה. מעבר לבית חולים, למרות שרצינו שעד הסוף יישאר בחדרו ובמיטה. ידיעה חדה ונקייה שמכאן אין חזרה. פרידה בלתי נמנעת, מתמשכת. קלוז-אפ על מאבק אדירים של איש שגם כשכבר ויתר לא הסכים להיכנע. ביקורים חטופים של אוהבים שנפרדים. גברים בוכים. כל כך הרבה גברים בוכים.

וסוף. צפוי אבל עדיין מכה בעוצמה.

***

תכף שנה, מעגל שלם שנסגר. זמן שנוגע בזמן. שמש שוקעת, ירח עולה, שמש זורחת, ירח זוהר. סתיו, חורף, אביב, קיץ מתיש. עץ המרפסת שלי נושר, נרטב, מלבלב, פורח וכמש תחת חום הקיץ הנורא. חיים של אחרים נגלים ומסתתרים מאחורי פרגוד העלים. יונים עפות, צופיות נפגשות, קנים נבנים, ביצים, גוזלים. עגבניות שגדלות כמעט מכלום באדנית. קצת גזר, פרחים, חסה שלא צלחה. ענני נוצה, ענני כבשים, שמים שחורים, אפורים, תכולים, כחולים, טורקיז. שקיעות בוורוד עז.

בבואי ובלכתי, בבהייתי, את השנה הזו ישבתי, אי שם מתחת לאדמה, וממקום מושבי זה ספרתי את כולה, את כל השעות, את כל הימים, את השבועות, העונות, האירועים, ספרתי ומדדתי, מיששתי, לקחתי לריאות הכי עמוק שאפשר. ב-19 בספטמבר אקום אחרי שישבתי שנה.

***

לפני המון שנים התפרקו לי החיים. מרוב שהתרסק לי הלב, מרוב פחד ואימה, הפניתי גב ולא החזקתי לאבל שלי את היד, להפך, הרחקתי אותו ממני כמה שאפשר. בתוך אנדרלמוסיית השינוי, הכאב, הצער והאשמה, בתוך הכאוס של האובדן, כששאלו אותי מה שלומי נהגתי להשיב שאין לי מושג, אין לי מושג כי אני רצה ביער עכשיו.

ובאמת רצתי, רצתי ביערות לא מיושבים, רצתי בשיגעון, באמוק, לא עצרתי להביט, לא להריח, לא להרגיש, לא מיששתי דבר, לא פגשתי שם נפש חיה. ברחתי כשאני שוברת עוד ועוד חלקים מלבי, שהמשיכו להיפגע מאותה התנהלות פנימית מבועתת ולא שקטה. העיקר לא להרגיש, העיקר שלא יכאב.

שנים עברו עד שהחלמתי מאותה מנוסה, התאחתי לעוקם, לאט, מעט, שנים רבות מאוד עברו עד שהתיישרתי בחזרה.

כשהגיע תורו של אובדן חדש, ידעתי רק דבר אחד – אני לא בורחת. לאובדן הזה אני נותנת יד. אני לא רצה, אני הולכת אותו לאט, ביסודיות, בעיניים פקוחות, את האבל הזה אני ארגיש ואתן לו את הזמן שלו להיות, ייקח כמה שייקח.

***

מכיוון שהסוף היה ידוע מראש, ידוע במשך תקופה ארוכה מאוד, היה לי זמן לגבש כוונה. שנים לפני מותו, מכיוון שכבר לא היה ההוא שהיה, כבר לא היה לי אבא. וזה כאב וצרב וגרם לי להרגיש שמעבר לקשיים שהמצב הזה יוצר, אני מתייתמת בעודו בחייו. כמה מעט הבנתי, וכמה מעט ידעתי, כי אבא אמנם כבר לא היה לי, אבל הוא עצמו עוד בכל זאת היה. וזה כל ההבדל. ההבדל בין מעט מאוד לאין בכלל.

כך שבכל אותן שנים ארוכות, חלקן קשות כמעט עד בלי שאת, כשהישרתי מבט אל העתיד לקרות דמיינתי שאולי אזכה באבל מופחת או מקוצר או גם וגם. ובשלב מסוים הסבל של כולנו היה כבר כל כך רב שלא יכולתי אלא לרצות שדי, שייגמר, שניגאל כולנו מייסוריו, שתבוא הפרידה, שיבוא הכאב בתקווה ובאמונה שבסופו תגיע גם החלמה.

אם יש משהו שלמדתי זה שאין כזה דבר. כלום לא מופחת ואי אפשר להתכונן ושהאין עניין מאוד מערער. רק בשלהי השנה הזו, רק בסופה של ישיבה ארוכה, אני מבינה עד כמה הכל השתנה. העולם שלי התפרק לפרודותיו, ופרודה אחת, שהיא חיצונית לי אבל גם חלק נכבד ממי שאני, איננה יותר, לנצח, הלכה.

וזה הרי כמעט כלום, זה כל כך קטן, וזה דרכו של עולם ואני כבר אדם מבוגר וגמור עוד מזמן… ועדיין… כמו במלאכת הרכבה של מבנה גדול ומסובך, האלמנט האחד שחסר משנה את יציבותה של התמונה כולה. וכמו שההבנה הזו בהירה לי ופשוטה עכשיו, כך לא הבחנתי בה עד לפני שנייה.

***

אז אני יושבת במרפסת שלי ומנסה להבין את הכל מחדש.

אחרי שחלפו על פני כל עונות השנה, כל הימים שבשבוע, כל החודשים כולם, אחרי שהשמים החווירו, השחירו, האפירו והכחילו מחדש, אחרי שהשמש ניחמה והירח חמל, בעודי שותקת, בוכה וצוחקת, לאורו של האובדן, ובלי להוריד ממנו את המבט, אני מבינה סוף סוף שאני הולכת ומשתנה. ככל שמעגל השנה מתקדם ומתכנס לכדי סגירה אני מצליחה לראות, דווקא מכיוון שהכאב המשתק קצת נרגע, שהשינוי הבולט ביותר כרגע הוא שאין לי רצפה.

אין לי רצפה ואין לי קירות, אין לי מעקה ואין אחיזה, אני אמנם עושה מאמצים ניכרים להתיידד עם האני החדשה אבל בשלב הזה, בימים האלה של שלהי השנה, אין לי מושג קלוש איך מתפעלים אותי. אותה. אני לא זוכרת מה אני אוהבת ואם אני אוהבת, לא יודעת אם פונים עכשיו שמאלה או ימינה ואם יש טעם בתזוזה, אני לא זוכרת מה הלהיב אותי כל כך באוכל בחלקה הראשון של השנה, אני לא מצליחה להבין איך כל כך הרבה שנים ישנתי על הספה.

בעולם שלי הזה, ביקום המקביל של השנה האחרונה, הדברים התנהלו בתוכי, בחושך, באינקובטור נפשי ששורשיו מתחת לפני האדמה. בו זמנית על פני השטח חיי נתקעו, קפאו, נכנסו לסוג של הדממה, הדממה שמתעקשת אתי, גם כשאני רוצה כבר לברוח, להתרכז במסעי הארוך מהשאול, מהלבה הרותחת, מהאדמה ההולכת ומתקררת, מהשורשים העבותים המקשים על הטיפוס, אל תחושה של רגבים רכים ולא מוכרים, אל פני האדמה. 

***

ספירת הימים מגיעה בקרוב אל קצה, ואלו ימים שמאלצים אותי לחיות אותם מחדש, אבל אחרת, בידיעת האין, בזמן אחר וממרחק  – עכשיו לפני שנה נחלש. הפסיק לאכול. הפסיק לתקשר גם את המעט. אינפוזיות בבית. חוסר אונים ודאגה. מעבר לבית חולים למרות שרצינו שעד הסוף יישאר בחדרו ובמיטה. ידיעה חדה ונקייה שמשם אין חזרה. פרידה בלתי נמנעת, מתמשכת, קלוז-אפ שלא מצליח להישכח על מאבק אדירים של איש שגם כשכבר ויתר לא הסכים להיכנע.

***

במוצאי 19 בספטמבר, כשזמן ייגע בזמן, אציב כף רגל מהוססת על פני שטח לא מוכר והשמש תסמא את עיני.

אקום.