אז בדצמבר נסעתי לפולין.
במשלחת.
אל תשאלו כי לא אדע לתת תשובה. ובסופו של דבר זה סיפור ארוך עם המון קומות שעוד לא הגיע זמנו, אם יגיע בכלל, אבל להפתעתי הרבה אני בכל זאת רוצה לכתוב היום על קומה ספציפית אחת, או שאולי בעצם על אגף, כי הסיפור הזה מורכב מכל כך הרבה חלקים ועבר שאין באפשרותו להיות חד מפלסי בשום מובן.
*
לא באמת בדקתי לקראת מה אני נוסעת, וגם כשראיתי בלו"ז "אושוויץ ובירקנאו" נפנפתי את זה ממני כמו שאני מנפנפת במהלך השנים כל סרט, כתבה או יום שואה. יש לי רקע "שואני", אבל ניתן לי בבית הרישיון ואולי אף הציווי לחרוץ לשון מול כל זה, לא לעמוד בצפירה, לא להקשיב לעדויות, לחיות עם הגב לעבר, לחיות. בעיקר לחיות.
לנוע קדימה, הצידה, הלאה, לראות בחיים, באהבה, בהשכלה, ביצירה ובאסתטיקה ערכים עליונים שבאים בפור אדיר לפני זיכרון ואדמה.
את הסיפור של סבתא וסבא שלי ידעתי, שמעתי בחצי אוזן, על רגל אחת, בין ארטיק בחוף גורדון לספגטי של שבת. לא הייתי בקשר חם איתם, היה שם תמיד סוג של קיר הפרדה. ואולי בגלל האין קירבה ואולי בגלל סיבות אחרות בכלל שמעתי והדחקתי, זה לא היה אף פעם בשום מקום "נשלף" בזכרון שלי, אלא חבוי אי שם מאחור, בסוג של ידיעה עמומה שאין לי מה לחפש שם. כך אמר הציווי הפנימי והחיצוני – אין מה לחפש בסיפורים ובזכרונות ואין מה לחפש בפולין, את הזכרון משאירים מאחור ומתקדמים.
מתקדמים כל הזמן כי העולם מלא בשמש וצחוק וארטיקים, והחיים קצרים, וחבל לא לנצל אותם, המהלומות הרי כבר ינחתו מעצמן. כך שפולין לא היתה בכלל על הרדאר.
ובכל זאת נסעתי.
"זעמתי בכל אחד מהימים בהם ביליתי על אדמת פולין". צילום: מאיה הפנר
*
אני משערת שכל פסיכולוג מתחיל יקשור את הנסיעה הזאת להתייתמות שלי, מלא מעט סיבות, חלקן שונות ומשונות. גם אני מבינה את ההקשר ובכל זאת כבר ארבעה חודשים – מאז שחזרתי אחרת, עם סט חדש של התקפי חרדה – שאני דופקת את הראש בקיר – למה לעזאזל נסעתי? איך יתכן אינעל העולם שמצאתי את עצמי שכם אל שכם עם חבורות על חבורות של יפנים, שהשנה עושים את אושוויץ ובשנה הבאה יקפצו לדיסנילנד, בתוך התייל וערימות האפר? איך מצאתי את עצמי אנוסה לתוך גורלי היהודי על ידי חבורה שוחרת טוב של פולנים שמנסים, כנראה, דרכי, לעשות שלום עם רוחות של יהודים זרים?
עד איפה תביא אותי סקרנותי הארורה והתחושה המוטעית שהקפדתי במשך שנים לשמר ש"אני יכולה להתמודד עם הכל, הכל הכל כולל הכל, זיבי על העולם, כלום לא יכול עליי"?
*
נדמה לי שבמסע הזה פגשתי את הגבול שלי – אני לא יכולה להתמודד עם הכל, ואני גם לא רוצה.
*
זעמתי בכל אחד מהימים בהם ביליתי על אדמת פולין, אבל בסיור באושוויץ את בירקנאו זעמתי במיוחד. זעם אדיר ומתמשך כמותו לא זעמתי מעולם.
ולא על העבר זעמתי. העבר מת, זעמתי על העכשיו. זעמתי על מה שלי נראה כמו קפיטליזם רעיוני, מסחור של טרגדיה, כיבוס ותרגום של זוועה לכדי בכל זאת משהו "אכיל", לכאורה. זעמתי על האופן בו השואה ממשיכה להתקיים ומיתרגמת למגה קורבנות, שמתגלגלת לכדי זוועה חדשה.
זעמתי ושנאתי את הפולנים על שנות ההכחשה, וגם על ההתעוררות ועל האופן בו הם מנסים לסדר את הנרטיב מחדש. ושנאתי מהמקום הכי עמוק אך קרוב בלב אותנו, על שקיבלנו מתנת פיצוי מטורפת בגודלה מהעולם – מדינה, ועל איך שהצלחנו בזמן כל כך קצר ותחת מעטה הקורבן לזמבר לעצמנו ולעוד עם שנקלע על דרכנו, את הצורה.
אפילו את היפנים מלאי העניין שנאתי בכל לב. רציתי להניח להם יד על העיניים ולהעיף אותם משם קיבינימט. זה כל מה שרציתי, כל הזמן – להגיד להם "יש לכם הרי משלכם, אז תברחו, תברחו משוגעים, אתם לא מבינים באיזה בור חיידקי אתם נמצאים?". אבל היפנית שלי לא מספיק טובה…
*
לתפיסתי, אם היו מוסרים לי רק לרגע אחד את המפתחות של העולם, הייתי שורפת את אושוויץ ועוזריו עד עפר, עושה מה שאפשר כדי להכחיד את צלחת הפטרי ההסטורית הזו שבעיני – ביחד עם היפנים ושאר המבקרים – ממשיכה להפיץ את עצמה בעולם, כמו מחלה. מחלה חשוכת מרפא שדורות על דורות לא יוכלו לה.
במקום המחנות הייתי שותלת שדה ענק של פרחים נהדרים, מאלצת את הטבע להטביע הכל בנחמה של התחדשות… וזה כל מה שהצלחתי להבין מעצמי לאורכו של התקף הזעם הארוך שידעתי מעודי אי פעם.
אולי כל זה הופך אותי למכחישת שואה, ואולי למי שהבינה, רק לאחרונה, שהשואה ההיא בכלל לא נגמרה ושהיא נכנסת עכשיו לישורת הרסנית במיוחד במהלכה היא מוחקת סופית את התקווה.
ובלי תקווה מה הטעם בכלל? צרה צרורה.
