הגיע הזמן להתוודות: אני אישה פרימיטיבית. ביסקסואלית, אבל פרימיטיבית. עד כמה פרימיטיבית? מאוד פרימיטיבית. חברות שלי קוראות לי 1950, וטוענות שזו השנה שבה הייתי אמורה להיוולד. תכלס, צודקות. אני עדיין מאמינה שהמקום הטוב ביותר לאישה הוא על המרצפות שצמודות לכיור, ואם זה לא בא לה טוב, או שהיא סתם לא משהו בלבשל, אז לפחות שתזמין טייק-אווי ותגיד שהיא הכינה. ואם גם זה לא בא לה טוב, אז שתעשה טובה, תיקח מגב, ותנקה או משהו, או לפחות שתעשה כביסה (רצוי להפריד בין הגוונים ולהקפיד על המעלות שרשומות על הפתק, אחר כך שלא תשכח לגהץ). עד כמה פרימיטיבית? ככה פרימיטיבית. יגידו מה שיגידו כל הפמיניסטיות, יש לי את ההסבר המושלם. כזה שיותר מתאים לשנת 2016, ואני מוכנה לפרט אותו לכל מי שרק יסכים לשמוע. מעט מאוד מסכימים דרך אגב.
לפני חודש בדיוק הכרתי את גבר חלומותיי. גם הוא כמובן פרימיטיבי ממש כמוני, ויחד יכלנו לשבת על הספה הכחולה ולחיות כמו ב-1950, רק עם מזגן ואינטרנט. זה היה כמו חלום שהתגשם. עד כמה הוא פרימיטיבי שאלתם? הוא הביא לי לפגישה השלישית שלנו מקרר. זה גבר אמיתי. כן ממש מקרר. הוא עמד בדלת ומקרר בידו. כי החיים ב1950 דווקא היו לו נחמדים, אבל הוא העדיף את הבירה שלו קרה, והמקרר שלי בדירה בדיוק התקלקל. וכן, ממש כמו ב-1950, אישה קטנה שכמוני, מתקשה ללכת לרחוב ליד, לבחור מקרר, ולדאוג שהוא יגיע לדירה ויתחבר לחשמל. אז הוא עשה את זה, גבר חלומותיי. הכל היה מושלם שם. בשנת 1950. אבל כמו בכל אגדה מופלאה, משהו היה חייב להשתבש.
זה קרה יום אחד, אחר הצהריים, כששנת 2016, נכנסה במפתיע לחיינו. בדיוק ישבתי במרפסת, לגמתי תה קר, והסמארטפון הכריז שלפייסבוק יש משהו להגיד לי. אימא שלו עשתה לי לייק. לא היינו חברות בפייסבוק או משהו, והיא גם לא ממש ידעה מי אני. סתם ראתה תמונה נחמדה שהבן שלה עשה עליה לייק והחליטה להיות קונפורמיסטית ולעשות לייק גם היא. אני אשקר אם אני אגיד שלא התרגשתי ממש. אני מודה, התלהבתי. למען האמת, לקחתי את עצמי מיד מן המרפסת לחדר השינה, והתחלתי לקפוץ על המיטה כמו ילדה. ממש כמו שהייתי נוהגת לעשות בשנות ה-90 המוקדמות. בכל זאת, כשטכנולוגיה במיטבה, נכנסת סתם כך לחייה של ילדה משנת 1950, זה ממש אירוע.
אז לכבוד האירוע, החלטתי מיד להשתמש בכל הכלים הטכנולוגים שברשותי, בכל זאת, כאחת שלקוחה משנת 1950, טכנולוגיה אין פה הרבה. צילמתי את המסך ושלחתי לו. לגבר חלומותיי. זה לקח בדיוק שתי דקות עד שהטלפון צלצל. בכל זאת, בזמן שאני כבר התקדמתי לשנת 2016, הוא נשאר עמוק מאחור, ב-1950. "אימא שלי עשתה לך לייק?". "כן," עניתי בגאווה. "את בטוחה? אולי זה לתמונה שאני מתויג בה?". "לא," עניתי. ומיד גייסתי שוב את כל הכוחות הטכנולוגים שברשותי והראיתי לו את הלייק של אימא שלו מתנוסס על תמונה של שתי גורות פינצ'ר חמודות שהעליתי ממש שעה קודם לכן.
אבל הגבר שלי, גבר חלומותיי, אותו זה קצת פחות הלהיב, שהאימא שלו כבר כל כך ב-2016, כשהוא תקוע עמוק ב-1950. הוא מיד צלצל לגעור בה. הוא אמר לה שהיא עושה לו פאדיחות, ומיד סימס בקבוצה של הבנים (שלאף אחד אסור לדעת מה הולך בה) על המאורע שמתרחש לו מתחת לאף הפרימיטבי שלו. "שווה לייק מאימא," חבר כתב לו עליי, וכמעט חזרנו אחורה בזמן בשקט ובשלווה. אני הכנתי פיצה, הוא חייך ואמר שטעים, והמקרר קירר את הבירה ממש כמו שהוא אוהב.
אבל למחרת, כשהוא הגיע הביתה, הוא גילה שאימא שלו, היא נשארה שם. ב-2016. וכמו כל אימא טובה שחיה ב-2016 היא החליטה לשבת על הפייסבוק שלי ולעשות עליו דוקטורט. בכל זאת, היא – בניגוד אליי – בקיאה בפלאי הטכנולוגיה. ומהדוקטורט הזה היא חזרה עם ממצאים מפלילים: "היא רוסייה?" היא שאלה אותו כשהוא ניסה להכין לעצמו קפה. "כן, היא רוסייה. מאיפה את יודעת?". "יודעת" היא ענתה לו, בפנים קצת מודאגות. "וגם אתה כזה?" היא שאלה אותו בפנים קצת יותר מודאגות. "מה? רוסי?" הוא ענה. "לא. גם אתה ביסקסואל כמוה?". הוא צחק.
ומכאן הסיפור הזה הופך להיות קצר מאוד. אחרי שבוע שבו גבר חלומותיי ואימא שלו לא החליפו מילה, הצחוק הפך לבכי. ואנחנו, אנחנו הפכנו לרומיאו ויוליה. בכל זאת, שנת 2016 נראתה לו הרבה יותר אטרקטיבית והוא החליט לחתוך את החיים המושלמים שלנו מ-1950, ולחזור לחיות עם אימא שלו בשנת 2016. אבל האימא, היא נשארה ביפובית. ממש כמו הרבה אנשים ביפוביים שחיים בשנת 2016.
אבל אני, מה אכפת לי. אני אלך מחר למצעד עם הקהילה שלי, אמשיך להצטלם עם דגל גאווה וגם אעלה את זה לפייסבוק. אני כבר לא אדאג שהאימא ההיא מ-2016 תראה את זה, כי זה בכלל לא משנה. ואז אחזור ל-1950 כמו שאני אוהבת. בכל זאת, גם ב-2016 עדיין יש ביפוביה. אז אם כבר אולד-פשן, עדיף להמשיך לשבת על ספת הרטרו בדירה שלי. ממש כמו ב-1950. לפחות אז היה אחלה קולנוע.
