אני עדיין מנסה להבין מה מדכא אותי כל כך בסיפור של איילת זורר נגד "גולברי". לא שיש לי אישיוז מיוחדים עם זורר כשלעצמה, זה פשוט מדכא לראות שעולם עדיין כמנהגו נוהג. שנים של פמיניזם ושיח לוחמני של "אל תמשטר לי", ובסוף בועטים אותך לקיבינימט כשאת טיפה מתחילה להקשיש, לא יעזור כלום.
יאמרו כולם: אבל ככה זה בעולם הדוגמנות, ובעולם בכלל. נשכרת לעבודה על בסיס יכולות מסוימות, וברגע שלא תהיה מסוגל לספק אותן באותה איכות תוחלף במישהו אחר. אלה עובדות החיים הקרות והמבאסות. הכל ביזנס.
אבל לנשים קשה יותר להישאר במעגל הביזנס הזה. יש להניח שלו זורר הייתה גבר ההתבגרות שלה הייתה נתפסת כטבעית ולגיטימית. קצת קמטים ליד העיניים? "יש לו ניסיון". צדעיים מכסיפים? "בשל וסמכותי". לגבר נאה ולא-צעיר כנראה לא הייתה בעיה להמציא את עצמו מחדש, מידית, באותו המקום או במקום אחר (ולא, משה איבגי, אתה לא דוגמה טובה לזה). אבל עם נשים, אתם יודעים, זה הולך בדרך הקשה. מה שנשאר זה לפחות לתבוע את העלבון עד הסוף, רצוי במיליונים.
בשלב הזה אקח פופקורן ואאחל לזורר בהצלחה במאבקה הצודק. אל תורידי ראש. תסתכלי עמוק בעיניים למנכ"לים חסרי הלב האלה, שמוכנים לזרוק אותך לכלבים בשביל ילדה בת 25, ותסנני: "אל תתעסקו איתי. חבל, היו לכם פנים יפות".
איילת זורר, גיל 21. צילום: מוטי קיקיון