הוא שכב שם בחדר ירקרק, הווילון היה פתוח, המכשירים צפצפו. לידו, על כיסא לא נוח ישבה אשתו והחזיקה לו את היד. האחות נכנסה, מדדה לחץ דם על אוטומט, ובלי להסתכל לו בעיניים אמרה שהכל בסדר והלכה חזרה לתחנה. אחריה נכנס הדוקטור. הוא עשה עצמו מתעניין כי היינו שם, עם המצלמות והבום, אבל ראו שזה על הזין שלו. עוד מצונתר. ביג פאקינג דיל.
קוראים לו יובל יואל. יובל כמו חגיגות היובל. בן 65, סופר סת"ם, כיפה לבנה גדולה, זקן ארוך לי עד ברכיים. לפני שעתיים יצא מהצנתור ה-17 בחיים האלה. 17 פעמים שפתחו לו את התחת כדי לפתוח סתימה בדרך ללב. לאלוהים יש כנראה דרכים מוזרות לתת בהם סימנים, והוא נבחר בבית הדין של מעלה להיות זה שאינו יודע לשאול. לשאול למה זה עולה 5,000 דולר במזומן, לשאול למה צריך להוסיף עוד 3000 על חדר משותף עם וילון, לשאול מי המצנתר ומה לעזאזל התוצאות של הצנתורים שהוא – הרופא – עשה עד היום.
מי בכלל חושב לשאול שאלה כזאת. חוצפה לבקש לקבל החלטה על סמך שיקול רציונלי שכלתני, סטטיסטי, מדיד. מי ישמע.
יש לנו מערכת בריאות מהמתקדמות בעולם. במחקר, בקרדיטציה, באחוזי הילודה והתמותה. נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה. אבל מערכת הבריאות שלנו שכחה לבדוק דבר אחד: את התוצא שלה. תוצא ב-א'. תוצאים. כמה זמן חיכינו במיון זה חשוב, אבל יותר חשוב אם הטיפול שקיבלנו אחרי 3 שעות המתנה באמת עזר לנו. מה הייתה התוצאה של הצנתור. היא יודעת שמניתוח הפרוסטטה החולה יצא בחיים, הגידול הסרטני הוסר, אבל היא לא יודעת שהבנאדם משתין מאז בחיתול. יותר חשוב שחייכו אליו בקבלה.
מאה? על יום אחד של שקיפות לא שמעו פה. המידע על הביצועים, אם בכלל הוא נאסף, נשמר בסודי סודות. הגילדה מצנזרת. שרים חושפים יומנים, שופטים מקבלים ציונים, בגוגל אפשר למצוא את הציוץ שבנט מחק תוך דקה – אבל אי אפשר למצוא את הדבר הכי חשוב: מה אחוזי ההצלחה של הרופא שעוד שנייה יחתוך אותי. איך דירגו אלה ששכבו לפני בחדר ניתוחים מספר 23 את איכות החיים שלהם מאז שהדוקטור תפר את אמ-אמא שלהם. יש אלוהים. קוראים לו דוקטור ישראלי, והוא חי חי וקיים.
יצאנו לעשן סיגריה. אין כמו סיגריה מחוץ למחלקת לב, הא פותחת סתימות יותר מ-17 צנתורים. היינו באיחור של שעה וחצי, יום צילום קלאסי. סימסתי לפרופ' שמנהל את בית החולים הגדול שאנחנו בדרך. הוא אמר שלא יצליח להתראיין אבל שנבוא. בכניסה למכון הריאות העמוס פתחנו חצובה. הכפתור העליון בחולצה שלו היה פתוח, אז הידקתי את העניבה ושאלתי, בלי קיצורי דרך. שקיפות? הוא פער עיניים. שקיפות זה אובר-רייטד. זה גורם לפופוליזם.
במעלית בדרך החוצה הדוברת הייתה מודאגת מהפרומו. אין פרומו לתכנית שלנו, הרגעתי אותה. אבל היא נשארה בתבהלה. אולי יש לה סיבה. ואולי בעצם אנחנו אלה שצריכים להיות מודאגים.
אבי עמית הוא כתב בכיר בחדשות 10, מגיש פינת "המפצח". כתבתו על שקיפות במערכת הבריאות תשודר במוצ"ש במגזין עם אושרת קוטלר
