הכל התחיל מעוד הודעה בווטסאפ הכיתתי. כל היום יש כאלה: הוראות, בקשות, שאלות. אבל השאלה הזאת הייתה קצת תמוהה בעיני. 

"הטלאי צריך להיות צמוד לבד בצורת הטלאי או לבד גדול יותר?"

שפשפתי את העיניים, קראתי שוב ושוב. כשהבנתי שההודעה לא תשתנה ולא תסביר את עצמה, שלחתי בתגובה: "טלאי? איזה טלאי?"

המורה הפנתה אותי למייל שנשלח לכל הכיתה ומבקש מהילדים להכין בשיתוף עם ההורים ״טלאי צהוב, שהיה סימן הזהות של היהודי בתקופת השואה״. סליחה? כשכותבים את זה ככה, זה נשמע כאילו היהודים בארצות שנשלטו על ידי הנאצים בחרו לענוד טלאי כאיזה אות הזדהות עם העם היהודי  – ולא אולצו לענוד אותו כעוד אמצעי לדכא, להשפיל לבודד ולסמן אותם כמטרה לפגיעה.

המייל ממשיך ומתאר את הבדים הצבעוניים שמהם ניתן לבחור, ומסביר שעל כל ילד לשקף אמירה כלשהי בעזרת הטלאי. לדוגמה: "בחרתי לרקום בחוטים צבעוניים כסמל לילדות שמחה ומאושרת״. אני דור שלישי לניצולת שואה. מעולם לא שמעתי ממנה שכך היא מגדירה את החוויה. למען האמת, קצת שמחתי שסבתי אינה בין החיים יותר ולא נחשפה לזלזול הזה, לאטימות לסבל של כל כך הרבה אנשים.

לא ביקשתי להפוך את הנספים לקדושים. אם כבר, עדיף שנשקיע את רוב המשאבים שהולכים להנצחה ולזיכרון כדי לדאוג לכך שהניצולים שעדיין בחיים יחיו ברווחה ובכבוד. זה מקומם אותי. מקוממת אותי הדרישה שהילדים יכינו טלאי שמבטא אותם. אני בעד יצירתיות, בעד ביטוי עצמי. אבל אם יש משהו שאני רוצה שלעולם לא יבטא את הילד שלי – זה בדיוק זה. לא רוצה שאף ילד יאולץ – ממש כמו היהודים ושאר הנרדפים בשואה – לתפור לעצמו את סמל הדיכוי הזה. ממש לא רוצה שהבת שלי תאולץ לזהות את הטלאי עם עצמה.

חיכיתי לראות את תגובות שאר ההורים לעניין הטלאי. מהר מאוד הבנתי שאני היחידה שזה מפריע לה. שאני היחידה שרואה את משימת הטלאי כעוד לבנה במה שרקוב במדינה: בפשיזם שמשתלט, בחגיגות השכול שהופכות לריקוד על הדם הטרי, בהתרת דמו של מי שלא חושב כמו שאנחנו רוצים שהוא יחשוב.

על רקע חוק העמותות, הדרישה להזדהות עם הטלאי גרמה לי לחשוש שמנסים להרגיל את הילדים לסמל הזה, לנרמל אותו. אני יודעת, בעקבות שיחה עם המנהלת, שזה היה רחוק מכוונתה. אני יודעת שהיו כוונות טובות, ודרישות ממשרד החינוך והמורה והמנהלת עשו כמיטב יכולתן. אין לי טענות אליהן.

יש לי טענות לשימוש הציני בשואה כאמצעי הפחדה ושליטה נוסף, לניסיונות שטיפת המוח של הילדים שלנו.  חטפתי הרבה אש על הפוסט שכתבתי, כמו גם המון תמיכה. אבל אם הערתי כאן מישהו, אפילו אחד, זה מספיק בשבילי.