מבחן בוזגלוס: יעקב בוזגלו הכריז שהוא שמאלני – ב״הארץ״ מקווים ״שזה לא AI״

השבוע התברר שיעקב בוזגלו הוא שמאלני. לא סתם "שמאלני" – אלא אחד שמצהיר פומבית שהוא כזה. שמאלני שמדבר על שוויון, זכויות אדם ועל שלום. ״מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה?״, סער המחנה הציוני-ליברלי, שהשמאל בבעלותו. איזה אירוע סנסציוני.

בוזגלו לא פרסם טקסט מרקסיסטי. הוא כתב פוסט סביר ומתבקש מכל ישראלי שחי כאן לאחר ה-7 באוקטובר, ובוודאי כזה שגילו נושק ל-70 וזוכר את החיים לפני נתניהו. בוזגלו כתב על שוויון, דמוקרטיה, זכויות אדם וחופש להביע עמדה פוליטית – החומרים שעד לפני כעשור הרכיבו את החומר לבגרות באזרחות. אלא, כך התברר, שמדובר באירוע כה חריג, שהוא דרש מאלון עידן ב"הארץ" לגייס את מיטב המטאפורות: "כמו מים בנווה מדבר, כמו פרח בשדה קוצים, כמו משב רוח רענן בחמסין ארצישראלי".

מזרחים אינם מקשה אחת או גוש פוליטי שהימין קיבל בירושה והשמאל צריך לכבוש. הם גם אינם חידה אלקטורלית שצריך לפצח אחת לארבע שנים. הם אנשים עם תפיסות עולם שונות, סותרות ומשתנות, כמו כל קבוצה אחרת

בישראל 2026, זה רק טבעי לשמוח כשאדם מוכר, במיוחד כזה מקטגוריית ״סלב״, משתמש בבמה שלו כדי לדבר על שוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל אלון עידן לא שמח ובטח לא מפרגן, הוא בהלם. בישראל של היום גם יהיה לא בלתי מתקבל על הדעת לחשוב שיש משמעות פוליטית מעניינת לכך שאדם המזוהה עם עולם הכדורגל עושה זאת – אבל עידן לא מתעניין בדבריו של בוזגלו, אלא תקוע בשלב ההתפעלות מהעובדה שהוא והבוזגלו הזה דוברים אותה שפה. שבוי באותה תחושת פליאה, האופיינית למפגש עם תוכי מדבר בשפת בני אדם. תופעת טבע, שכדי לתאר אותה היה חייב לגייס את כל דימויי הטבע שהצליח להעלות על דעתו. או כהגדרתו של עידן: "אדם נשך כלב".

כמובן, מדגיש עידן, שמאלנית מדוברת איננה שפת האם של בוזגלו שכן לדבריו ״גם בוזגלו עבר תהליך״, שבמסגרתו הוא מעז כבר שלוש שנים לחשוב מחשבות לא לו ו״מבקר את ממשלת האסון בחדות וללא מורא״. כמו ״שלמה שרף האמיץ״ וכמו אייל ברקוביץ' ש״מתעמת עם שופרות וחצוצרות המשטר״.

יש קופים שמדברים עברית

בוזגלו הוא לא רק איש כדורגל. הוא בוזגלו. הוא מרוקאי שגדל בקטמונים. הוא ריאליטי, סיגריות, כדורגל, ״הילד ענק״. הוא בדיוק הדמות שאוהבים כל כך לזהות עם הימין. כשהוא אומר ״אני שמאלני״, זה לא מתקבל כעוד עמדה פוליטית של עוד אזרח ישראלי. ״זה נשמע אחרת״, טען עידן. בוזגלו וזכויות אדם? כנראה ש״אדם נשך כלב״. דימוי מעניין, במיוחד מפני שהשמאל הישראלי עסוק כבר שנים בשאלה איפה המזרחים, כשם שהיו אבדה שיש להשיב.

מאמרים, מחקרים וספרים נכתבו בחוגים למדעי המדינה ולסוציולוגיה על מנת לפצח את החידה: איך קרה שהמחנה שמדבר שוויון איבד ציבור שלכאורה מקומו הטבעי הוא בין שורותיו. נערכו כנסים ופאנלים, ופעם בכמה חודשים אפילו משתמשים בגזענות של הימין כדי להראות כמה השמאל חף ממנה (הוא לא). בבתי הקפה, שיחות הסלון ומעל דפי העיתונים החידה מנוסחת בדרך כלל כך: ״איך הם עדיין מצביעים לימין?״ אבל בדרך כלל מסלימה אל עבר: ״תמשיכו להצביע למי שדופק אתכם״. 

יש מי שנתפסים כאינדיבידואלים בעלי עמדה פוליטית, ויש מי שנתפסים כעדר. אלו החושבים את עצמם בתור השמאל בישראל מתייחסים לפוליטיקה ימנית כמאפיין קולקטיבי של מזרחיות. לפעמים הם מסבירים אותה כנטייה למסורתיות, לפעמים באמצעות דת, לפעמים דרך כעס היסטורי על מפא"י. אבל מה שיותר מדכא זה הטיעון הלעוס שלפעמים מוציא אדם מדעתו (כפי שהגדיר עידן את בחירתו של מאור בוזגלו להצביע ליכוד): שהם "שבויים" בידי נתניהו. 

נקודת המוצא היא שהימין הוא מקומם הטבעי. השאלה היא איך אפשר לחלץ אותם משם. ״הרי לא מדובר במילים שלא שמענו בעבר״, הדגיש עידן את הפער בינו לבין בוזגלו ומיד חזר לתצפית – ״השאלה היחידה היא האם בוזגלו הוא סימפטום של תהליך רחב יותר״. אשכנזי, ימני או שמאלני, הוא אדם עם השקפת עולם. מזרחי, ובאמת שזה לא משנה אם ימני או שמאלני, מבחינת השמאל זו כבר תופעה שיש להסביר.

מבחן בוזגלו

מזרחים הם אינם מקשה אחת או גוש פוליטי שהימין קיבל בירושה והשמאל צריך לכבוש. הם גם אינם חידה אלקטורלית שצריך לפצח אחת לארבע שנים. הם אנשים עם תפיסות עולם שונות, סותרות ומשתנות, כמו כל קבוצה אחרת. יש מזרחים ימנים, שמאלנים, ליברלים, סוציאליסטים, מסורתיים, דתיים, חילונים, ציונים ולא-ציונים. יש מי שמצביעים לליכוד בגלל זהות, מי שמצביעים לו בגלל תפיסת ביטחון, מי שמצביעים לו בגלל הבית, ויש מי שלא יצביעו לו לעולם. ממש כמו, למרבה ההפתעה, אשכנזים.

מזרחים לא צריכים לעבור "תהליך" כדי להגיע לעמדה שמאלית ובוודאי שלא צריך לבדוק בכל פעם שמזרחי אומר "זכויות אדם" אם AI כתב לו את זה. הבדיחה הזאת בטור של עידן קטנה, כמעט אגבית: "אני מקווה שזה לא AI שניסח לו את הדברים". אבל היא חושפת עד כמה המשפטים האלה נשמעים, בעיני הכותב, לא טבעיים בפיו של בוזגלו. אולי הוא אמר אותם, אבל בכל זאת צריך להשתעשע באפשרות שמישהו – או משהו – ניסח אותם עבורו. מי נתפס כמי שהדמוקרטיה, השוויון וזכויות האדם הם השפה הטבעית שלו, ומי צריך להוכיח שהוא בכלל מסוגל להרכיב משפט שכולל את כל אלה.

אם השמאל רוצה להיות מחנה, הוא יצטרך להפסיק לדמיין שאמור להיות לחברי המחנה אב-טיפוס או אב-קדמון משותף. הוא יצטרך להתרגל לכך ששמאלנים לא תמיד נראים כמו האנשים שכבר נמצאים בחדר. שהם לא תמיד חולקים את אותו סגנון חיים, אותו משלב לשון, אותם בתי ספר, ולא קוראים את אותם עיתונים או מחזיקים באותם סמלי סטטוס תרבותיים. בעיקר, הוא יצטרך להפסיק להתייחס למזרחי שמאלני כאל "מבחן בוזגלו".

עידן כל כך המום שהוא פספס את לב הסיפור – זה לא סיפור על מזרחי שמדבר שמאלנית וגם לא על כדורגלן שמדבר שמאלנית, זה סיפור על ציבור שבזיכרון השרירים שלו טבועים מאבק בחוסר צדק ובשחיתות, ודרישה לשוויון. זו שפת האם שלו, ומה יותר טבעי מלכתוב בשפתך?

המבחן של השמאל מתחיל ביכולת ללמוד ולזכור את ההיסטוריה הפוליטית של מזרחים בישראל. מזרחים דיברו שמאל הרבה לפני שיעקב בוזגלו כתב פוסט בפייסבוק, אבל לא תמיד דיברו כמו מה שהסמול התרגל לזהות כשמאל. בבית הגידול של בוזגלו, בשכונת קטמונים, דיברו שמאל והוא באמת נשמע אחרת מהשמאל האשכנזי. אבל כדי להיות מופתעים היום שמזרחי מדבר שמאל, צריך קודם כל לשכוח – ולמחוק – חתיכה גדולה מההיסטוריה הפוליטית בישראל.

ברוכים הבאים לג׳ונגל

בעוד השמאל צמצם את תחום החלות שלו להתנגדות לכיבוש ולדמוקרטיה, הוא התנער מה-שמאל. שאלות של מעמד, דיור, קרקע, עבודה, שכר, רווחה וחינוך הגדירו מאז ומעולם ועדיין מגדירות בכל מדינה אחרת את מה שבאחריות השמאל. תנועות המחאה המזרחיות בארץ שאלו לפחות מאז שנות ה-50 מי מחזיק במשאבים ומי משלם את המחיר של חלוקתם הלא צודקת. מי קיבל בית, אדמה, הון והזדמנות לצבור אותם – ומי נשלח למעברה, לשיכון, לעיירת פיתוח או לשולי העיר. אלו, לצד קישור טבעי בין המאבק המזרחי לזה הפלסטיני – ההיסטוריה המזרחית מלאה פוליטיקה שמאלית.

אירועי ואדי סאליב לא היו מאבק ימני, אלא מותגו ככאלה בדיעבד. מפלגת השלטון שמולה התקוממו הייתה גוף מסואב, מדושן ומפלג, ששירת קבוצות לחץ אידיאולוגיות ומגזריות. מפלגה שבמוצהר לא ראתה בכל האזרחים שווים. שמאל לא היה שם, בטח לא ליברלי.

אנשי מפלגת השלטון שמולה מחה דוד בן־הרוש – ממובילי תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה ותושב הוואדי שבהוראת הממשלה סומן בעקבות המאורעות אצל השב״כ כפעיל שיש לרסן – לא האמינו בדמוקרטיה ובחופש להביע עמדה פוליטית. שכן אלו שהעזו להביע את עמדתם הרגישו את נחת זרועה של המשטרה בשירות השלטון. על האלימות ודריסת זכויות האזרח מעידים עד היום רחובותיה הנטושים של ואדי סאליב, כפי שהרחובות בלפור וקפלן, שלא ישכחו את רימוני ההלם, האלות והפרשים.

הפנתרים השחורים לא יצאו לרחובות כדי לדרוש עוד לאומנות אלא כדי לדרוש צדק, שוויון וד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה. תנועת האוהלים של ימין סוויסה לא עסקה בסיפוח. גם המאבק על העאסי, לא היה מאבק זהות כמו שאוהבים לתייג מאבקים מזרחיים. הם היו מאבקים על חלוקת משאבים ועל הזכות של מי שנדחקו לשוליים לתבוע חלק ממשי במה שהמדינה מחלקת. אלו התנועות שהמציאו את הניב העברי של השיח השמאלי. ניב שצמח לא מתוך הכתבים שתרגמו וייבאו מאמא רוסיה, אלא מהבטן במובנה המילולי ביותר, מן הדרישה האייקונית ״לחם-עבודה״. בקיצור, שמאל אמיתי.

מוטציה נאו-ליברלית

הבעיה היא שזהו שמאל לא נוח למוטציה הנאו-ליברלית שאליה הפך השמאל בישראל, שתכליתו להיפרד מהפלסטינים כדי שקרנות הון סיכון ימשיכו להשקיע בסטרט-אפים. שמאל של לרשת את דירת הסוכנות שסבתא קיבלה ברחוב מאז״ה וממנה לכתוב טורים אנתרופולוגיים על תוכים מדברים ובבונים אמיצים.

המאבק על העאסי, כמו גם מאבקם של הפנתרים או זה של הקטמונים היו מאבקי שמאל שלא מאפשרים להפנות את האצבע רק למתנחלים או למדינה של אחרי 1977. להפך, זהו שמאל שמפנה את הביקורת גם למפא"י, להסתדרות, לקיבוצים, לחלוקת המשאבים ולמשטר הקרקעות והדיור. בקיצור, למנגנונים שסידרו להם גם דירה לגור בה ועוד אחת להשקעה, כדי שגם על מחירי השכירות יוכלו לשתוק בהפגנתיות. זהו שמאל שמפנה ביקורת אל המוסדות שטענו שהם שמאל, אך בפועל היו רחוקים ממנו, לפחות כמו שהליכוד כיום רחוק מהימין במובנו המקורי בארצות מולדתו מעבר לים – ימין של מלחמה בסיאוב ובשחיתות, שמירה קנאית על זכויות וחירויות האזרח, וחופש כלכלי. 

מי הגדיר מה נחשב שמאל?

לאלון עידן וקוראי ״הארץ״ קל יותר לספר לעצמם שמזרחים "הלכו לימין" מאשר לזכור שהם נאבקו במפלגה מושחתת הרבה לפני שהזיזו להם את הגבינה והם הואילו לצאת להפגין ולקחת חלק במרחב הציבורי-פוליטי. קל יותר לשאול למה מזרחים אינם בשמאל מאשר לשאול איזה שמאל הוצע להם, מי הגדיר מה נחשב שמאל, ואילו מאבקים הוצאו מהקנון ברגע שלא התאימו לסיפור שהמחנה ביקש לספר על עצמו.

עידן כל כך המום שהוא פספס את לב הסיפור – זה לא סיפור על מזרחי שמדבר שמאלנית וגם לא על כדורגלן שמדבר שמאלנית, זה סיפור על ציבור שבזיכרון השרירים שלו טבועים מאבק בחוסר צדק ובשחיתות, ודרישה לשוויון. זו שפת האם שלו, ומה יותר טבעי מלכתוב בשפתך? 

הצורך של עידן ושל ״הארץ״ בכותרת: ״יעקב בוזגלו שמאלן והוא לא מתנצל. כשהוא אומר את זה, הדברים נשמעים אחרת״, לא טמון בקבלת פנים למחנה, גם אם הם מספרים לעצמם שכן. הוא טמון בצורך הבלתי נשלט לסמן את הגבול בין מי שהשיח הוא הטבע שלו לבין מי שהתעוזה לדבר בשפת השיח היא תופעת טבע, אולי אפילו מעל הטבע. היה חשוב להבהיר – בוזגלו ועידן הם לא אותו הדבר. הרי עידן לא עבר תהליך.

מאבקים מזרחיים יכולים לדרוש חלוקת משאבים צודקת, אכיפה שוויונית, ומענה ממשלתי שוויוני ולא גזעני בדיור ובקרקעות; יכולים להקדיש את חייהם למלחמה בעוני ובפערים מעמדיים, לערער על פריבילגיות שעוברות מדור לדור, וכן, גם להיאבק בכיבוש – ועדיין לא להירשם בזיכרון הישראלי כפרק בתולדות השמאל. פה קבור הכלב שננשך. זה האירוע הבאמת סנסציוני. 

אולי ביום שבו מזרחי שמאלני יפסיק להיות תופעת טבע ויהיה – רחמנא לצלן – שותף לדרך, יותר מזרחים שירגישו שייכים לזרם אידיאולוגי, חברתי ופוליטי שבו למילים שלהם יש משמעות ולפעולת ההתבטאות שלהם יש אפקט ממשי בעולם, והיא אינה רק מושא לתצפית. עד אז, בפעם הבאה שמזרחי מוציא משהו שמאלני מהפה, אם אתם כל כך מופתעים – נסו ללכת לרופא ולא לקרוא לוטרינר.