מבחן בוזגלוס: יעקב בוזגלו הכריז שהוא שמאלני – ב״הארץ״ מקווים ״שזה לא AI״

יעקב בוזגלו כתב פוסט על שוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם, וב״הארץ״ גייסו את כל דימויי עולם הטבע וזה שמעל-טבע כדי לתאר את הפלא • ההיסטוריה של השמאל - מוואדי סאליב דרך הפנתרים השחורים ועד המאבק על האסי - שייכת למזרחים, שדיברו שמאל לפחות מאז שנות ה-50

השבוע התברר שיעקב בוזגלו הוא שמאלני. לא סתם "שמאלני" – אלא אחד שמצהיר פומבית שהוא כזה. שמאלני שמדבר על שוויון, זכויות אדם ועל שלום. ״מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה?״, סער המחנה הציוני-ליברלי, שהשמאל בבעלותו. איזה אירוע סנסציוני.

בוזגלו לא פרסם טקסט מרקסיסטי. הוא כתב פוסט סביר ומתבקש מכל ישראלי שחי כאן לאחר ה-7 באוקטובר, ובוודאי כזה שגילו נושק ל-70 וזוכר את החיים לפני נתניהו. בוזגלו כתב על שוויון, דמוקרטיה, זכויות אדם וחופש להביע עמדה פוליטית – החומרים שעד לפני כעשור הרכיבו את החומר לבגרות באזרחות. אלא, כך התברר, שמדובר באירוע כה חריג, שהוא דרש מאלון עידן ב"הארץ" לגייס את מיטב המטאפורות: "כמו מים בנווה מדבר, כמו פרח בשדה קוצים, כמו משב רוח רענן בחמסין ארצישראלי".

מזרחים אינם מקשה אחת או גוש פוליטי שהימין קיבל בירושה והשמאל צריך לכבוש. הם גם אינם חידה אלקטורלית שצריך לפצח אחת לארבע שנים. הם אנשים עם תפיסות עולם שונות, סותרות ומשתנות, כמו כל קבוצה אחרת

בישראל 2026, זה רק טבעי לשמוח כשאדם מוכר, במיוחד כזה מקטגוריית ״סלב״, משתמש בבמה שלו כדי לדבר על שוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל אלון עידן לא שמח ובטח לא מפרגן, הוא בהלם. בישראל של היום גם יהיה לא בלתי מתקבל על הדעת לחשוב שיש משמעות פוליטית מעניינת לכך שאדם המזוהה עם עולם הכדורגל עושה זאת – אבל עידן לא מתעניין בדבריו של בוזגלו, אלא תקוע בשלב ההתפעלות מהעובדה שהוא והבוזגלו הזה דוברים אותה שפה. שבוי באותה תחושת פליאה, האופיינית למפגש עם תוכי מדבר בשפת בני אדם. תופעת טבע, שכדי לתאר אותה היה חייב לגייס את כל דימויי הטבע שהצליח להעלות על דעתו. או כהגדרתו של עידן: "אדם נשך כלב".

כמובן, מדגיש עידן, שמאלנית מדוברת איננה שפת האם של בוזגלו שכן לדבריו ״גם בוזגלו עבר תהליך״, שבמסגרתו הוא מעז כבר שלוש שנים לחשוב מחשבות לא לו ו״מבקר את ממשלת האסון בחדות וללא מורא״. כמו ״שלמה שרף האמיץ״ וכמו אייל ברקוביץ' ש״מתעמת עם שופרות וחצוצרות המשטר״.

יש קופים שמדברים עברית

בוזגלו הוא לא רק "איש כדורגל". הוא בוזגלו. הוא מרוקאי שגדל בקטמונים (כן כן, הבית של תנועת האוהלים, שקמה בהשראת מאבק הפנתרים השחורים). הוא ריאליטי, סיגריות, כדורגל, "הילד ענק". הוא בדיוק הדמות שהליברלים אוהבים כל כך לזהות במשך עשרות שנים עם הימין. לכן כשהוא אומר "אני שמאלני", זה לא מתקבל כעוד עמדה פוליטית של עוד אזרח ישראלי. זה "אדם נשך כלב". והדימוי הזה מעניין במיוחד מפני שהשמאל הישראלי עסוק כבר שנים בשאלה איפה המזרחים – כאילו מדובר באבדה שיש להשיב.

אי אפשר מצד אחד לשאול למה אין מספיק מזרחים בשמאל, ומצד שני להתייחס לכל מזרחי שנמצא בו כאנומליה. אי אפשר להתלונן שמזרחים מזוהים אוטומטית עם הימין, ואז להיות הראשונים שמפעילים את הזיהוי האוטומטי הזה

למה הם לא כאן? למה הם מצביעים לימין? למה הם ממשיכים להצביע "למי שדופק אותם"? איך קרה שהמחנה שמדבר על שוויון איבד ציבור שהיה "אמור", לכאורה, להיות איתו? נכתבו על זה מאמרים, מחקרים וספרים. נערכו כנסים ופאנלים, ופעם בכמה חודשים אפילו משתמשים בגזענות של הימין כדי להראות כמה השמאל הציוני חף מכך (ספוילר – הוא לא).

ובכן, אי אפשר מצד אחד לשאול למה אין מספיק מזרחים בשמאל, ומצד שני להתייחס לכל מזרחי שנמצא בו כאנומליה. אי אפשר להתלונן שמזרחים מזוהים אוטומטית עם הימין, ואז להיות הראשונים שמפעילים את הזיהוי האוטומטי הזה.

יש מי שנתפסים כבעלי עמדה פוליטית אינדיבידואלית, ויש מי שנתפסים כנציגים של מגזר. אשכנזי שמאלני הוא אדם עם השקפת עולם. מזרחי שמאלני הוא כבר תופעה שצריך להסביר.

חידה אלקטורלית

אלו החושבים את עצמם בתור השמאל הליברלי בישראל מתייחסים לפוליטיקה ימנית כמאפיין קולקטיבי של מזרחיות. לפעמים הוא מסביר אותה באמצעות מסורתיות, לפעמים באמצעות דת, לפעמים באמצעות כעס היסטורי על מפא"י, ולרוב פשוט באמצעות הטענה שהם "שבויים" בידי נתניהו. נקודת המוצא היא שהימין הוא המקום הטבעי שלהם. השאלה היא איך אפשר לחלץ אותם משם.

מזרחים אינם מקשה אחת או גוש פוליטי שהימין קיבל בירושה והשמאל צריך לכבוש. הם גם אינם חידה אלקטורלית שצריך לפצח אחת לארבע שנים. הם אנשים עם תפיסות עולם שונות, סותרות ומשתנות, כמו כל קבוצה אחרת. יש מזרחים ימנים, שמאלנים, ליברלים, סוציאליסטים, מסורתיים, דתיים, חילונים, ציונים ולא-ציונים. יש מי שמצביעים לליכוד בגלל זהות, מי שמצביעים לו בגלל תפיסת ביטחון, מי שמצביעים לו בגלל הבית, ויש מי שלא יצביעו לו לעולם. ממש כמו, למרבה ההפתעה, אצל אשכנזים.

מזרחים לא צריכים לעבור "תהליך" כדי להגיע לעמדה שמאלית ובוודאי שלא צריך לבדוק בכל פעם שמזרחי אומר "זכויות אדם" אם AI כתב לו את זה. "אני מקווה שזה לא AI שניסח לו את הדברים", התבדח עידן וחשף עד כמה המשפטים האלה לא טבעיים בעיניו של עידן כשהם מגיעים מפיו של בוזגלו. אולי הוא כתב אותם, ועל כך קשה להתווכח, אך תמיד אפשר להשתעשע באפשרות שמישהו – או משהו – ניסח אותם עבורו. יש מי שנתפס כמי שהדמוקרטיה, השוויון וזכויות האדם הם השפה הטבעית שלו, ומי צריך להוכיח שהוא בכלל מסוגל להרכיב משפט שכולל את כל אלה.

מבחן בוזגלו

אם השמאל רוצה להיות ״מחנה״, הוא יצטרך להפסיק לדמיין שיש לו טיפוס אנושי טבעי. הוא יצטרך להתרגל לכך ששמאלנים לא תמיד נראים כמו האנשים שכבר נמצאים בחדר. שהם לא תמיד חולקים את אותו סגנון חיים, אותו משלב לשון, אותם בתי ספר, ולא קוראים את אותם עיתונים או מחזיקים באותם סמלי סטטוס תרבותיים. בעיקר, הוא יצטרך להפסיק להתייחס למזרחי שמאלני כאל "מבחן בוזגלו".

עידן כל כך המום שהוא פספס את לב הסיפור – זה לא סיפור על מזרחי שמדבר שמאלנית וגם לא על כדורגלן שמדבר שמאלנית, זה סיפור על ציבור שבזיכרון השרירים שלו טבועים מאבק בחוסר צדק ובשחיתות, ודרישה לשוויון. זו שפת האם שלו, ומה יותר טבעי מלכתוב בשפתך?

המבחן של "השמאל" מתחיל ביכולת ללמוד ולזכור את ההיסטוריה הפוליטית של מזרחים בישראל. מזרחים דיברו שמאל הרבה לפני שיעקב בוזגלו כתב פוסט בפייסבוק. הם פשוט לא תמיד דיברו כמו מה שהסמול הציוני התרגל לזהות כ״שמאל״. כך היה גם בבית הגידול של בוזגלו שבשכונת הקטמונים. כדי להיות מופתעים היום ממזרחי שמדבר שמאל, צריך קודם לשכוח – ולמחוק – חתיכה די גדולה מההיסטוריה הפוליטית של מזרחים בישראל.

השמאל הישראלי צמצם לאורך השנים את ההגדרה העצמית שלו יותר ויותר לשאלות של כיבוש, שטחים, שלום ודמוקרטיה. אלה כמובן שאלות יסוד. אבל שמאל הוא גם מעמד. הוא דיור. הוא קרקע. הוא עבודה. הוא שכר. הוא חינוך. הוא השאלה מי מחזיק במשאבים ומי משלם את המחיר של חלוקתם. הוא השאלה מי קיבל בית, אדמה, הון והזדמנות לצבור אותם – ומי נשלח למעברה, לשיכון, לעיירת פיתוח או לשולי העיר.

״ברד בערבה״

במובן הזה, בנוסף לשאלות על כיבוש וקישור טבעי בין המאבק המזרחי לזה הפלסטיני – ההיסטוריה המזרחית בישראל מלאה בפוליטיקה שמאלית. ואדי סאליב לא היה מאבק ימני. הוא מותג ככזה בדיעבד. מפלגת השלטון שמולה הוא התקומם הייתה גוף מסואב, מדושן ומפלג, ששירת קבוצות לחץ אידיאולוגיות ומגזריות ובמוצהר לא ראה בכל האזרחים שווים – מי יותר ומי פחות. ליברליזם לא היה שם, גם לא שמאל.

אנשי מפלגת השלטון שמולה מחה דוד בן־הרוש – ממובילי תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה ותושב הוואדי שסומן על ידי סוכני השב״כ שהפעילה הממשלה בעקבות המאורעות כפעיל שיש לרסן – לא האמינו בדמוקרטיה ובחופש להביע עמדה פוליטית. שהעזו להביע את עמדתם הרגישו את נחת זרועה של המשטרה בשירות השלטון. האלימות ודריסת זכויות האדם והאזרח היו כה חריפות, שעליהן מעידים עד היום רחובותיה הנטושים של ואדי סאליב, כפי שגם בעוד עשורים יעידו הרחובות בלפור וקפלן, שלא ישכחו את רימוני ההלם, את האלות ואת הפרשים.

הפנתרים השחורים לא יצאו לרחובות כדי לדרוש עוד לאומנות אלא כדי לדרוש צדק, שוויון וד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה. תנועת האוהלים של ימין סוויסה לא עסקה בסיפוח. גם המאבק על העאסי, עשרות שנים אחר כך, לא היה מאבק "זהות" במובן המצומצם והנוח שבו אוהבים לתייג מאבקים מזרחיים. אלה היו מאבקים על דיור, על קרקע, על מרחב ציבורי, על חלוקת משאבים ועל הזכות של מי שנדחקו לשוליים לתבוע חלק ממשי במה שהמדינה מחלקת.

אלו הן התנועות שהמציאו את הניב העברי של השיח השמאלי כשדיברו על צדק חברתי וצדק חלוקתי. ניב שצמח לא מתוך הכתבים שתרגמו וייבאו מאמא רוסיה, אלא מהבטן במובנה המילולי ביותר, מן הדרישה האייקונית ״לחם-עבודה״. בקיצור, לא ברד בערבה, אלא שמאל אמיתי.

המוטציה הנאו-ליברלית

הבעיה היא שזהו שמאל לא נוח למוטציה הנאו-ליברלית שאליה הפך השמאל בישראל. שמאל שתכליתו האחת היא להיפרד מהפלסטינים כדי שקרנות הון סיכון ימשיכו להשקיע בסטרט-אפים שלנו. שמאל של לרשת את דירת הסוכנות שסבתא קיבלה ברחוב מאז״ה וממנה לכתוב טורים אנתרופולוגיים על תוכים מדברים ובבונים אמיצים.

המאבק על העאסי, כמו גם מאבקם של הפנתרים או של הקטמונים אלו מאבקי שמאל שלא מאפשרים להפנות את האצבע רק למתנחלים או למדינה של אחרי 1977. להפך, זהו שמאל שמפנה את הביקורת גם למפא"י, להסתדרות, לקיבוצים, לחלוקת המשאבים ולמשטר הקרקעות והדיור הלא-שמאלני-ולא-ליברלי אבל מאוד מפא״יניקי – בקיצור, למנגנונים שסידרו להם גם דירה לגור בה וגם עוד אחת להשקעה, כדי שאפילו על מחירי השכירות יוכלו לשתוק בהפגנתיות. זהו שמאל שמפנה ביקורת אל המוסדות שטענו שהם שמאל, אך בפועל היו רחוקים ממנו לפחות כמו שהליכוד כיום רחוק מהימין במובנו המקורי – היעדר סיאוב ושחיתות, שמירה קנאית על זכויות וחירויות האזרח, וחופש כלכלי. 

מי הגדיר מה נחשב שמאל?

לאלון עידן וקוראי ״הארץ״ קל יותר לספר לעצמם שמזרחים "הלכו לימין" מאשר לזכור שהם נאבקו במפלגה מושחתת הרבה לפני שהזיזו להם את הגבינה והם הואילו לצאת להפגין ולקחת חלק במרחב הציבורי-פוליטי. קל יותר לשאול למה מזרחים אינם בשמאל מאשר לשאול איזה שמאל הוצע להם, מי הגדיר מה נחשב שמאל, ואילו מאבקים הוצאו מהקנון ברגע שלא התאימו לסיפור שהמחנה ביקש לספר על עצמו.

עידן כל כך המום שהוא פספס את לב הסיפור – זה לא סיפור על מזרחי שמדבר שמאלנית וגם לא על כדורגלן שמדבר שמאלנית, זה סיפור על ציבור שבזיכרון השרירים שלו טבועים מאבק בחוסר צדק ובשחיתות, ודרישה לשוויון. זו שפת האם שלו, ומה יותר טבעי מלכתוב בשפתך? 

הצורך של עידן ושל ״הארץ״ בכותרת ״יעקב בוזגלו שמאלן והוא לא מתנצל. כשהוא אומר את זה, הדברים נשמעים אחרת״ לא טמון בקבלת פנים למחנה, גם אם הם מספרים לעצמם שכן. הם בסך הכל רוצים לסמן את הגבול בין מי שה-שיח הוא ה-טבע שלו לבין מי שהתעוזה לדבר בשפת ה-שיח היא לכל הפחות תופעת טבע, לפרקים גם בבחינת מעל הטבע. היה חשוב להם להבהיר – בוזגלו ועידן הם לא אותו הדבר. אבל בכך הם דווקא אינם טועים: עידן לא עבר תהליך, ולצערנו ככל הנראה גם לא יעבור, כל עוד הוא שקוע בעלטה של עיוורון.

מאבקים מזרחיים יכולים לדרוש חלוקת משאבים צודקת, אכיפה שוויונית, ומענה ממשלתי שוויוני ולא גזעני גם כשמדובר בדיור ובקרקעות; יכולים להקדיש את חייהם למלחמה בעוני ובפערים מעמדיים, לערער על פריבילגיות שעוברות מדור לדור, וכן, גם להיאבק בכיבוש – ועדיין לא להירשם בזיכרון הישראלי כפרק בתולדות השמאל. פה טמון הכלב שננשך. זה האירוע הבאמת הסנסציוני. 

אולי ביום שבו מזרחי שמאלני יפסיק להיות תופעת טבע ויהיה – רחמנא לצלן – שותף לדרך, גם יהיו יותר מזרחים שירגישו שייכים לזרם אידיאולוגי, חברתי ופוליטי שבו למילים שלהם יש משמעות ופעולת ההתבטאות שלהם משנה משהו במציאות, ואינה רק מושא לתצפית. עד אז, בפעם הבאה שמזרחי מוציא משהו שמאלני מהפה, נסו לא לקרוא לוטרינר.