יום יבוא, לא בעוד הרבה זמן, וסוגיית מבקשי המקלט תיפתר. הפתרון, מן הסתם, ינוע איפשהו על הסקאלה שבין גירוש מלא לבין קליטה מלאה. כלומר, חלק יישארו, חלק ילכו והבעיה המסוימת הזאת (בעיה: סוגיה ביורוקרטית גרידא שהמדינה בוחרת למנף לכדי איום קיומי), תוסר מן השולחן בסופו של דבר.
אבל כשתאלם תרועת הפסטיבלים ודעת הקהל תתפנה לכותרת הראשית הבאה, ישארו שוממים התקדימים, המנגנונים והמתקנים שהומצאו או שוכללו לטובת העניין. הם יהיו שוממים, אך נשארים, רדומים, אך מוכנים. הם יהיו מאופסנים, מרחק שימון צירים קל, לשימוש מחדש. הם ימתינו לקבוצה הבאה שהמדינה תבחר למנף לכדי איום קיומי. לסרטן הבא בגוף שלנו. אלה הפירות של הדרך האגרסיבית שבה בחרה המדינה לטפל במה שבסופו של דבר הוא סוגיה הומניטארית.
צילומים: יותם רונן
אם התחושה היא שעניין מבקשי המקלט רחוק מהחיים של כל אחד מאתנו, הרי שהמנגנונים שעוצבו כדי לטפל בעניינם – הם הנקודה בסיפור שכדאי מאוד שתטריד את כל מי שרואה את עתידו במדינת ישראל כאזרח חופשי. מי שחושבים שסוגיית מבקשי המקלט היא אך ורק בעיה של כמה אפריקאים ושל עוד איזו שכונה וחצי בדרום תל אביב, מי שבשתיקתם מאפשרים למדינה להמשיך לטפל בנושא בדרך שבה היא בחרה עד עכשיו, מי שלא מבינים שהתקדים של היום הוא הנורמה של מחר ושזה לא מדע בדיוני שקבוצות אחרות יוגדרו לפתע כאיום – לא כי הן מאיימות על אף אחד, אלא בגלל שהמדינה החליטה שהן כאלה – סובלים כנראה משאננות או מהדחקה אקטיבית.
מי שנוהגים כך משוכנעים כנראה שאין שום סיכוי שהם ימצאו את עצמו יום אחד כחלק מקבוצה שהמדינה תבחר לסמן. אף אחד לא יכול לדעת אם תסריט האימים הזה אכן יתרחש, אבל מה שבטוח הוא שהיום זו אפשרות קיימת וממשית יותר מאי פעם. הכלים כבר פה, רק המתפעלים שלהם עדיין לא הגיעו.
במצב חברתי תקין, שבו המדינה אכן מקיימת את ייעודה – בראש וראשונה לדאוג לאזרחיה – עליה להתנהל במתח שבין צרכיה הכלכליים, הבטחוניים והחברתיים, שנדרשים כדי לתפקד כגוף שמאגד קהילה, לבין שמירה על הזכויות הבסיסיות של כל פרט בקהילה הזאת. הצרכים של המדינה מרובים ולעתים תובעניים, אבל השמירה על זכויות הפרט היא הערך העליון שלה, משום שהמדינה נועדה לקיים את הפרט ולא להיפך. ואם התעקשות על שמירת זכויות הפרט יוצרת כאב ראש ומסרבלת את פעילותה של המדינה, הרי שזהו דווקא סממן לתפקוד בריא של המערכת.
בישראל של היום המתח הזה פשוט לא קיים. סוגיית מבקשי המקלט היא לא יותר מתחום נוסף שבו המדינה מיישמת את סדר היום שלה בעשורים האחרונים: להכריע את המתח שבין צורכי המדינה לזכויות הפרט באמצעות הטלת האחריות על הפרט, כמעט באופן אוטומטי: בכלכלה, ברווחה, בביטחון האישי, כמעט בכל תחומי החיים אנחנו רואים שוב ושוב שכאשר השאלה הזאת עומדת למבחן, היא מוכרעת בדרישה של המדינה מהפרט להצטמצם בזכויותיו או להגדיל את התחייבויתיו – ולא להיפך.
בכל פעם שהמדינה נקלעת לגרעון למשל, הפרט מממן את תהליך ההבראה באמצעות קיצוצים רוחביים והגדלת נטל המס עליו. המדינה לא הולכת למצוא את הפתרונות במקומות הנכונים אך הקשים לה – מיסוי העשירים או קיצוץ בשומן העודף של תקציב הביטחון למשל, אלא עושה לעצמה חיים קלים בדמות הפגיעה בחלש. קונצרנים ענקיים יכולים תמיד לאיים בהעתקת עסקיהם מהארץ. מורים, ירקנים, מוסכניקים, מה הם כבר יכולים לעשות לשר האוצר?
מבקשי המקלט הם קבוצה שלא נהנית מתמיכה של כמעט אף זרם באוכלוסיה. הם לא יהודים, הם לא ישראלים, הם לא לבנים. הם גנבו את הגבול, הם מביאים את הצרות שלהם לתוכנו. ולנו יש מספיק צרות, תודה רבה. הם מוצגים כאבן ריחיים על צוואר המדינה. ועדיין הדרך הנוכחית לטפל בעניינם היא לא יותר מהחלטה של אנשים מסוימים שעומדים בעמדת ההנהגה בזמן מסוים. ממשלה שונה היתה יכולה למשל לאמץ אותם לתוכה, בטח עכשיו כשהגבול סגור, וליהנות מכוח עבודה זול יותר ונקודות זכות יקרות ונדירות בעיני הקהילה הבינלאומית. הממשלה הזאת – לא, וסיבותיה עמה.
כך או אחרת, בזמן שהדרך לטפל בבעיית מבקשי המקלט היא תוצר של מדיניות שנקבעת על ידי האנשים שזו המשמרת שלהם לאחוז בהגה, תורת היישום של המדיניות, שנכתבת עכשיו תוך כדי תנועה, תישאר ותשמש גם ממשלות הבאות. בפעם הבאה שממשלה תסמן קבוצת בני אדם כ"לא רצויים", היא גם תדע שהיא יכולה לשנע אותם לכלא בלי מנעול, וגם תדע שיש לה את הלגיטימציה התקדימית. עובדה, ממשלת נתניהו-לפיד-בנט של 2013 כבר עשתה את זה. זאת יכולה להיות קבוצה של אנשים שאכן מסכנת את בטחון המדינה ושלום הציבור, אבל זאת גם יכולה להיות קבוצה של אנשים שההנהגה לא חפצה ביקרה או שמפריעה לה מסיבות כאלה ואחרות.
המסע הרגלי של מבקשי המקלט מן המתקן הפתוח לירושלים, ההפגנות החוזרות בדרום תל אביב ואתמול גם בכיכר רבין וכתב האישום שהופץ בפייסבוק ובו תובעת המדינה עשרות מבקשי מקלט שמזוהים במספר אישי ולא בשמם, הם סימנים ברורים וטובים לאזרחים להתחיל להתעורר, לשאול שאלות ובעיקר להציב למדינה גבולות. אין זה רק עניין הומניטארי לטובת זרים שחיים בארץ, זה עניין הומניטארי הנוגע לגורל של כל אחת ואחד מאתנו, ולגורל יקיריו. יש דברים שלמדינה אסור לעשות לאנשים פרטיים ומי שמאפשר לה לעשות את זה לאחר, יתקשה למנוע ממנה לעשות זאת כשזה ייעשה לו, אם וכאשר.
האנשים שבורחים מלעסוק עם האופן שבו המדינה מתמודדת עם מבקשי המקלט, וגם אלה שמברכים על הפתרון הזמני בדמות מתקן כליאה פתוח, חוגגים את תחושת ההקלה מעצם היותם עצמם אנשים חופשיים, כאלה שהסיפור הזה לא קשור אליהם. אם בזה מסתיימת המעורבות שלהם בעניין, הם גם מפקירים ביד הגורל את השאלה האם הם הבאים בתור.
