שמעו סיפור הכי רגיל, שבסופו אגרוף בבטן. בשבוע שעבר, עת שוטטתי בפיד ההו-כה-מעניין שלי, עיני נחו על הכותרת הבאה: "תמונות מטרידות חושפות את החיים בבורדל חוקי בבנגלדש". אני לא זוכרת אם זה היה קישור ממומן או שיתוף של חברה. בכל מקרה, קליק.

הכתבה, שפורסמה במקור באתר NetShark, אומרת ככה: בנגלדש היא אחת המדינות המוסלמיות היחידות שבהן זנות היא חוקית. במחוז טנגאיל שוכן הבורדל קנדפרה (Kandapara), בית הזנות הגדול במדינה, שקיים מזה 200 שנה. הוא נהרס ב-2014, אבל נשים רבות שחיו בו לא ידעו לאן לפנות בהיעדרו – אז הוא הוקם מחדש. כמה עצוב.

צלמת העיתונות סנדרה הוין שהתה במשך כמה שבועות בבורדל, שאותו היא מכנה "מיקרוקוסמוס" ו"עיר בתוך עיר". ברחובותיו הצרים, בין דוכני האוכל והתה, היא פגשה נשים וגברים ותיעדה רגעים (שלא לומר מערכות יחסים) אינטימיים, אלימים, צרכניים.

כרגיל במצבי זנות, עובדות-המין בבנגלדש אינן חופשיות וזכויות האדם שלהן לא מכובדות. הן רכוש של מדאם: עליהן לשלם חובות לבורדל, תהליך שעלול להימשך שנים; ושרק בסופו הן מוגדרות "עצמאיות" והן מורשות – תחזיקו חזק – לסרב ללקוחות. בעצם, מותר להן לעזוב, רק שהחברה או המשפחה שדחתה ומכרה אותן לא תקבל אותן. איך אפשר להעלות על הדעת משאלה לחזור לבית שכזה? עדיף להישאר בבורדל בחברת אחיות לצרה, להרוויח את לחמך ולגדל בו את ילדייך – שבתורם, יהפכו להיות מה?

אחד מצילומיה של הוין במגזין איטלקי

רב הנשים מתחילות לעבוד בעודן צעירות משמעותית מגיל 18 המותר בחוק, ולכן הן פוגעות בבריאותן בנטילת סטרואידים המיועדים לפיטום בהמות.

מגלה עבדה בילדותה במפעל, עד שהכירה גבר שהבטיח לה עבודה טובה יותר ומכר אותה לבורדל. אז הייתה בת 12, היום היא בת 23.

פאפיה איבדה את הוריה בילדותה ונישאה בגיל צעיר. היא ובעלה נאסרו בשל שימוש בהרואין, וכשהשתחררה הביאה אותה לבורדל אשה שפגשה בכלא. היא מתגעגעת לכלא.

קאיול חושבת שהיא בת 17, אבל היא לא בטוחה. היא נישאה בגיל 9 ונמכרה לבורדל על ידי דודתה. היא הוכרחה לחזור לעבוד שבועיים לאחר שילדה את תינוקה, שגם גורם ללקוחות להתרחק ממנה.

פקהי נישאה בגיל 12 וברחה. גבר אסף אותה מהרחוב ומכר אותה לבורדל.

אביה החורג של בונה אנס אותה כשהייתה בת 7. היא ברחה מהבית בגיל 10, וגבר אסף אותה מהרחוב ומכר אותה לבורדל. היום היא בת 27.

שמתן לב לאיזה ניסוח מוזר? למה שלא נתעכב רגע על הביטוי הזה, "גבר אסף אותה מהרחוב" (במקור: "A man picked her off the street"). הוא מופיע פעמיים, עומד נינוח באמצע המשפט. הכי זרקתי-על-עצמי-משהו-ויצאתי, או I-woke-up-like-this, או כל חלופה שתבחרו לדבר שמעמיד פני קז'ואל כשהוא ממש, אבל ממש, לא.

הביטוי המעוות הזה לכד אותי כבר בקריאה הראשונה, אבל לא הצלחתי להתרכז בו כי משהו אחר ריצד לי מול העיניים. ככה, מתחת לפקהי שגבר זר אסף אותה מהרחוב (אגיד זאת שוב ושוב ושוב), בר-רפאלי-קרולינה-למקה-ברלין תופסת טרמפים בכבישי מערב ארה"ב. הנה היא למשל מסתחבקת עם נהג משאית שנענה לנפנוף ידיה החינני לצד הכביש.

כל דימוי אחר היה כנראה חולף על פני בלי לעורר מהומה, ונשכח. אבל הדימוי המסוים הזה היה כאילו מישהו צעק לי באוזן משהו מהדהד מאד. כדי לעורר התנגדות צריך להפגיש בין שתי מציאויות סותרות, ואני לא יכולה לחשוב על שתיים רחוקות יותר מפקהי ובר רפאלי. אני לא יכולה לחשוב על שתי פרשנויות שונות כל כך, שהחיבור ביניהן ציני כל כך, לביטוי "Picked her off the street".

עכשו, הכל בסדר עם טרמפים. גם אני קפצתי על משאיות ביפן. אני לא אומרת שכל מי שיאסוף אותך מהכביש ימכור אותך לזנות, אני לא אומרת שקרולינה למקה מעודדת זנות. זה רק שהגברים שאספו את פקהי ואת בונה מהרחוב ליוו את הקריאה שלי, אפילו יותר מהנשים עצמן. אותו גבר עלום-שם וחסר-פנים אורב גם לי.

כתושבת דרום תל-אביב – יפו, עצר לידי לא פעם נהג ש"התבלבל". זה הביך אותי שנים, הרגשתי מלוכלכת, עד שהתעשתי והבנתי שאין נשים "הגונות" ונשים "פרוצות". יש נשים, ויש מבט גברי שמשליך על כולנו פריצות. הוא שמלוכלך. צריך להגיד: יש גברים שלא לוקים במבט הזה, כמו גם נשים שכן. ולכל אותם גברים שמאטים ליד אשה בשולי הכביש ובכך מתחזקים את המנגנון שמקבע אותה שם – אני מבקשת לירוק בפרצוף.

כדי לכתוב את הטקסט הזה, חיפשתי את הכתבה לצורך קריאה נוספת. סרטון הפרסומת לא שב להופיע, לא במחשב ולא בטלפון הנייד. אני מסיקה מזה דבר אחד: כשמגיעות לכתבה באופן עצמאי (בפעם הראשונה הגעתי אליה דרך פייסבוק, זוכרות?) מתקבלת גרסה "נקייה". כשמגיעות אליה דרך חשבון ברשת החברתית, משולבים בה תכנים שיווקיים שמנסים לקלוע לטעמה של המשתמשת.

פייסבוק יודעת עלי כל מה שנתתי לה. היא מניחה לגבי הנחות, מאפיינת, מעבירה ומסננת אותי דרך המטריקס המתוחכם שלה. את האלגוריתם של פייסבוק לא מעניין הפלט, הדימוי שיגיע בסופו של דבר לעיני. האלגוריתם עסוק מאחורי הקלעים, שם הוא מבצע חיתוכים, הצלבות והתאמות בין תיוגים. זו הצרימה של הריקוד של בר רפאלי סנטימטרים ספורים מתחת לפקהי; זה הקישור האקראי רק לכאורה של אלגוריתם עלום-שם וחסר-פנים, שמטריד אותי.