אין אמת אחת, הכל זה כלום וכלום זה הכל, אנחנו שרויים בפוסט-מודרנה כאוטית ומפתיע שאנשים לא הולכים ברחובות ונתקעים בעמודים ושמכוניות לא מתנגשות אחת בשנייה, סתם כי כולם אפופי בלבול. בתקשורת מכנים את זה העידן הפוסט-עובדתי, כי כבר לא משנה מה נכון ומה לא, רק כמה הדבר מדבר לרגשות הקמאיים שלנו.
בעצם זה לא ממש מדויק, כי הבלבול הזה לגבי עובדות המציאות מתרחש בעיקר בזירת עבירות המין. בכל הנוגע להטרדות, ניצול ואונס – הציבור מטיל את יהבו על מערכת החוק והמשפט, וממנה תצא התורה. הקולגות של בוכריס שצהלו שהמתלוננות שקרניות ופרחחיות, החברים של קסטיאל שראו והרגישו ושמעו אבל מפרגנים לו חזקת חפות ובינתיים שיעשה חיים, אפילו תומכי ינון מגל שאמרו שרחלי רוטנר שקרנית ורודפת פרסום גם אחרי שהוא עצמו הודה שהדברים קרו, והנהלת פסטיבל חיפה וערוץ 2 שמחלקים פרסים ותפקידים ומשכורות שמנות מאוד לאיבגי וגולן ועוד ועוד.
הטרדה מינית או חיזור לגיטימי? – כך נדע מה זה מה
"עולם האמנות שותק כי הוא צריך את קסטיאל"
בגלל נשים כמו רחלי רוטנר – שלומית הברון
הנה, מופיעה לה כותרת על צג הטלפון ״אלמוני שדד בנק ברמת השרון״, ואף אחד לא מעלה בדעתו לומר ״רגע, אנחנו לא יודעים מה קרה קודם, אולי הבנק לא אבטח את עצמו כראוי, אולי זה בכלל סתם לקוח שמשך את כל כספו מהחשבון, הבה נחכה להרשעה, ועד אז לאף אחד אין מושג מה קרה״. אנחנו מתייחסים לסיפור הזה כאל דבר שקרה, פחות או יותר כפי שמספרים לנו בתקשורת, ומקסימום ייחשפו פרטים נוספים בהמשך. כשנגלה מיהו האלמוני, אף אחד מחבריו לא יגיד ״הוא איש רב פעלים, גיבור ישראל״, משום שהייתה לו קריירה ענפה כזו או אחרת, כאילו פעלים רבים בתחום אחד מבטלים את עצם בחירתו לבצע עבירה חמורה.
"את הצביעות בנוגע לעבירות המין אנחנו כבר מכירות". צילום: דובר צה"ל, אמיר גלעד.
אבל את הצביעות בנוגע לעבירות מין אנחנו כבר מכירות ומכירים היטב. החלק הבעייתי ביותר פה הוא האמירה השקרית של הספקנים, כאילו אם בית משפט ירשיע – אז הם יקבלו את הטענות ויוקיעו את הפוגע. הצבת הרשעה פלילית כתנאי בלעדי לאישור הנראטיב שהאיש הזה אנס את האישה הזאת (או הנשים האלה, ברוב המקרים) – היא מלכודת.
ראשית, בתי המשפט עצמם (וגם ההלכה!) עושים את ההפרדה בין אמת משפטית לאמת עובדתית: המערכת השיפוטית נוקטת משנה זהירות בהרשעת אדם גם אם האמת זועקת לשמים, וזאת מפני שבכוחה לשלול את חירותו (כלומר לשלוח אותו לכלא). בדמוקרטיה, הכוח הזה של השלטון על האזרח מחייב קביעת סטנדרט הרבה יותר גבוה להרשעה כדי למנוע עריצות. כדי להרשיע אדם באונס צריך להגיע לביטחון של 99% שהמסכת העובדתית היא מדויקת. זה הסטנדרט של בתי המשפט, אבל אין שום סיבה הגיונית שזה יהיה הסטנדרט של הציבור כדי להחליט אם להכיר בעובדות ולהוקיע את הפוגע. ועובדה שאנחנו מצליחים לחיות עם ספקות ולקבל החלטות בחיים כל יום מבלי לדרוש שעל כל דבר שמסופר לנו יהיו שלושה עדים שנמצאו אמינים, שיש ראיות פיזיות פורנזיות שלא טומאו, שלוחות הזמנים מסתדרים משניה לשניה ושאף אחד לא שכח כלום או התבלבל בסדר הפעולות.
שנית, כידוע, הרוב המוחלט של מקרי הפגיעה המינית לא מגיעים לבית המשפט כלל. לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע שפורסמו רק לפני כמה ימים, פחות מ-15% מהפניות אליהם מגיעות גם למשטרה. ומתוך המעט האלו, רק כ-15% הופכות לכתבי אישום, כי התיישנות וכי חוסר עניין לציבור (?!) וכי משוכנעים שאין די בראיות כדי להרשיע. בתיקים שכבר כן מוגשים בהם כתבי אישום, רבים נסגרים בהסדר טיעון. האם לאור הנתונים האלו סביר שנקבע שאם אין הרשעה פלילית אז המעשה לא קרה? האם סביר שנפקיר את ביטחונן האישי של אחיותינו ובנותנו, ונאפשר לאנסים ומטרידים סדרתיים להמשיך לחזור לזירות הפשע רק כי אין הרשעה? זה מופרע.
הנקודה השלישית על שם משה קצב היא זו: גם אחרי כל המשוכות האלו, כאשר בית המשפט מעז להרשיע, האנסים ועוזריהם ממשיכים להתכחש לעובדות, ולזעוק שנעשה עוול ושפכו את דמם. כלומר כל אלו שאמרו ״תעזבו אותו בשקט, עוד אין הרשעה״, עכשיו פונים לטעון שההרשעה הייתה שגויה, ודבקים בנראטיב ההכחשה והמחיקה של העוול האמיתי, הוא האונס.
איפה. הצדק. יוצרת: נועם רבינוביץ
הנקודה הרביעית על שם יניב נחמן היא שדרגת הענישה במערכת הפלילית מעבירה בעצמה את המסר שגם אם זה קרה, זה לא כל כך נורא. שישה חודשי עבודות שירות נגזרו במקור על נחמן, שאנס מספר נשים באמצעות סימום, ולבסוף הורשע באונס ומעשה מגונה במסגרת הסדר טיעון. בהמשך החמירו את עונשו למאסר מופרך של שנה וחצי, שאמור להלום את חומרת מעשיו. אז מה כבר קרה, כולה אנס כמה נשים, נשלח אותו לצינון של כמה חודשים ויהיה בסדר.
הפצצה האחרונה היא הסדר הטיעון של בוכריס. מהו הסדר טיעון כזה אם לא שכתוב ההיסטוריה ועיוות העובדות? נעשה דיל – אתה תשקר לגבי מה שעשית, אנחנו נעמיד פנים שאנחנו מאמינים, נקרא לזה הודאה, ונסגור את כל הסיפור בינינו. כמובן שעל הדרך נוציא גם את המתלוננות שקרניות, כי כתבנו מחדש את הסיפור כולו, העיקר שלא נעיק על המערכת עם חוסר הנעימות של שליחת ״גיבור ישראל״ לכלא. הבנאדם אנס ותקף יותר מאישה אחת תוך ניצול מרותו, אבל עכשיו אנחנו נחדיר לסיפור שלה בכפייה בעילה בהסכמה, שמעולם לא הייתה. בוכריס יורד בדרגה, אבל גם זה יהיה רק סמלי כי הוא יפרוש עם תנאים של תא״ל ובוודאי נמצא אותו בעוד כמה חודשים בדירקטוריון של איזו חברה ממשלתית. הנה, הגענו להרשעה הזו שכל כך חיכיתם לה, והאמת לא הוכרעה. הוכרע השקר, יום חגה של הגוורדיה שסחבה את המתלוננות בבוץ ההכפשות, כהרגלן של גוורדיות. איפה. הצדק.
אז הסטנדרט המשפטי הוא לא סביר לצרכים של הוקעה חברתית, ורוב המקרים לא נכנסים בכלל למערכת, וגם כשמרשיעים הם ממשיכים להכחיש, והעונשים אומרים שזה בכלל שטויות והסדרי הטיעון מופרכים ומנציחים נראטיב שקרי, ועדיין זועקים לנו שהעוול הגדול פה הוא שיימינג בפייסבוק?
אני מאמינה למתלוננות.
הכותבת היא משפטנית ומנהלת קואליציית שותפוֹת – ארגונים פמיניסטיים למען צדק מגדרי ושוויון כלכלי.
