איך שלא מסתכלים על יום הסיגד, הוא מלא במסרים רלוונטיים גם לזמננו. למרות שמדובר ביום שמציינים אותו במשך אלפי שנים – יום הסיגד משקף נאמנה את משאלות לבנו: כמיהתנו לציון, והניסיון לשמור על השרשרת הייחודית של עמנו, גם בימינו אנו. הסיגד מחבר אותנו באופן ישיר עם אבות האומה הישראלית: אברהם, יצחק ויעקב. ביום הסיגד אנו מבינים היטב את משמעותה וכוחה של הקהילתיות. נוכחנו, כי חרף האתגרים, העלויות והמורדות, ההבדלים בתפיסות ובדעות, בהתנהגויות ובהשקפות, יש לנו בסיס משותף רחב ומוצק יותר. במובן הזה חשוב לזכור כי היום שלעצמו אינו מטרה, אלא אמצעי להטעין את המצברים ולהתעלות רוחנית. לכן קהילת ביתא ישראל פעלה לשימור וחיזוק הזהות הישראלית משום שהבינה שזהו צורך קיומי. מי ששמר בגלות את הקשר העמוק שלו למורשת ישראל, הוא שיכול ורשאי לשמור על המסורת שלו.
אתמול, בכ"ט בחשוון, ה-30 בנובמבר, ציינו את יום הסיגד, יום של צום ותפילה, יום של גולה וגאולה, יום של כמיהה וצפייה, יום של חידוש הברית בין העם לאל. את החג עורכים בראש הר גבוה, כסמל להר סיני, ומנהלים אותו כהני הקהילה. כדאי לתת את הדעת על היבט שלא כל-כך שמים לב אליו – יום רוחני זה, היה נהוג על כל עם ישראל, אך הוא נשתמר רק אצל יהודי אתיופיה, בשעה שביתר הקהילות היהודיות מנהג חשוב וייחודי זה נשתכח.
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה פרק ט', פסוקים א'-ג').
גם אנחנו, כאן בארצנו, משוועים לממש את החלום להגיע למנוחה והנחלה. צילום: בני וודו, CC
יום הסיגד הוא יום של הזדככות והיטהרות. אפשר להעביר את יום הסיגד בחגיגות פולקלוריות, בסגנון ברזילאי או בלקני, אבל אז מחמיצים את המשמעויות הייחודיות שטמונות ביום הזה ואת המסרים הרוחניים שהקהילה הישראלית-אתיופית מביאה עמה.
בראש ובראשונה יום הסיגד נועד לתת לנו הזדמנות לעצור ולבחון את משמעות החיים והחיבור בינינו לבין בוראנו. פן עיקרי נוסף של יום הסיגד מתכתב היטב עם מציאות חיינו. הסיגד, באתיופיה, היה יום הכיסופים לציון, החלום לחזות בבניין ירוסלם, לתקוע יתד בנחלת אבותינו ולשים קץ לגלותנו. אף אנחנו, כאן בארצנו, משוועים לממש את החלום להגיע למנוחה והנחלה.
מבחינה זו, יש לעמוד על ההבדלים בין הסיגד לאתיופיאדה. התרבות האתיופית, שאין לה שום קשר ליום הסיגד, גדושה בעושר שאין כדוגמתו בעולם. בתרבות האתיופית תמצאו: ביגוד מדהים, מוזיקה נהדרת, אוכל שמימי, ריקודים מרהיבים, אומנות, יצירות, יופי מרהיב וסיפורים עוצרי נשימה. אני לא אובייקטיבי, אבל איפה עוד תמצאו את השמחה והיופי שיש באתיופיה. אתיופיה מרהיבה ביופייה ועשירה בתרבותה.אבל לא לשם כך ניתן לנו יום הסיגד. הסיגד הוא יום שבו אנו עוצרים את מרוץ החיים השגרתי. עוצרים, מזדככים, מטהרים את עצמנו ומתחברים לבוראנו. הסיגד לא נועד לשמש חוויה פולקלורית, תרבותית, אתנית, אלא חוויה דתית ורוחנית. סרטים זה נהדר, תצוגת אופנה – מהמם, שירים וריקודים – מדהים, אבל לא לשם כך נועד יום הסיגד.
חשיבותו של יום הסיגד נובע בראש ובראשונה מהיותו יום סגידה, ויום חידוש הברית בין ישראל לאל. נוסף על כך, הערבוביה בין הסיגד לאתיופיאדה, מייצרת תודעה כוזבת בקרב באי החגיגות הפולקלוריות – כאילו הסיגד הוא עניין תרבותי ולא דתי רוחני, כפי שהוא באמת. יש חובה להפריד בין יום הסיגד הדתי ליום הכרת התרבות האתיופית.
לאחר שעמדנו בקצרה על ההבדלים בין הסיגד לאתיופיאדה מגיע השלב שבו צריך להסביר למה חרף היותנו כאן, בארצנו, אנחנו לא מצליחים להשלים את מסענו לירוסלם: "לצערנו המסע בחברה הישראלית רצוף מהמורות ומשברים ורחוק מלהתגשם… ספקות ביהדותנו, תופעות של גזענות על רקע צבע עורנו השחור, יחס מפלה, משפיל ואף אלים מצד חלק מהממסד ומחוצה לו – הקשו ומקשים עד היום על רבים מאתנו להרגיש שווים בין שווים. רבים מדי מצעירינו, שנולדו וגדלו בישראל, לא מקבלים הזדמנות למצוא כאן את מקומם, לממש את יכולותיהם ולהרגיש בבית במולדתם. למעשה, אנו מבינים כי המסע לבנות כאן את ביתנו לא הסתיים. אנו מצויים כעת בתחילתו של פרק נוסף במסענו, המסע לשוויון ולהיות משפיעים ומובילים בארצנו" (מתוך מסמך החזון של "מרחב השפעה").
המציאות אותה אנו חווים ממחישה לנו שמסענו לא תם. המחקרים האחרונים מראים בבירור, שבשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במקרים של גזענות ואפליה. מקרים אלה מקשים עלינו לדעת איך יראה המחר, אבל אין ספק שאירועי השנה האחרונה הקצינו מעבר למה שהדעת יכולה לסבול. האלימות הגזענית שאנו חווים מאז הגעתנו ארצה, האלימות הממסדית, פערי השכר בין אתיופים לעמיתיהם הלבנים, אלימות משטרתית שמוסיפה לגבות מחיר יקר מילדינו, פרקטיקות וניסויים שעורכים בתינוקות אתיופים, המשך הטלת ספק ביהדותנו, ושתיקת המדינה נוכח שביית אברה מנגיסטו – כל אלה מלמדים אותנו שהגעה ליעד אין פירושה השלמת המשימה. היה ותימשכנה המציאות הגזענית והברוטלית הזו, אנו נמשיך להיאבק בה עד שנראה הטבה בחיינו. מציאות עגומה זו עלולה לדכדך את רוחנו ולהקשות עלינו למצוא את הדרך לסיים את המסע ולהגיע ליעדנו, אך – "זהו המסע שלנו ואנו נחושים ליצור כאן את ביתנו!".
היה ותימשכנה המציאות הגזענית והברוטלית הזו, אנו נמשיך להיאבק בה עד שנראה הטבה בחיינו. מתוך הפגנת מחאה של יוצאי אתיופיה, כיכר רבין, 3.5.15. צילום: אורי פינר
ליום רוחני זה תפקיד חשוב ומהותי בשינוי התודעה של החברה הישראלית בכל הקשור ליהודי אתיופיה. בזכות הסיגד אנחנו זוכרים את עובדת היותנו קשורים בעבותות לתורת ישראל ולמעמד הר סיני. כאשר מתבוננים על המסע שיהדות אתיופיה עברה, בפרספקטיבה של אלפי שנים גלות, מקבלים כוחות לעמוד באתגרים ולהיאבק במציאות הגזענית אותה אנו חווים. כשאנחנו רואים איזה מסע ארוך, קשה, מפותל, רווי סבל וקורבנות, עברנו בדרכנו ארצה, לא נותר לנו אלא ליישר מבטנו למציאות ולפעול לשנותה.
משום כך עלינו להפוך את יום הסיגד ליום חיזוק האמונה בגאולה האמתית. ללמוד את משמעותה הגדולה של תורת ישראל, להתמלא עידוד ותקווה ולהפיק מיום חשוב זה את הכוח לעמוד מול כל האתגרים העומדים לפתחנו. בעזרת היום הקדוש הזה נחזק את עצמנו ואת סביבתנו, נמגר את הגזענות, ונשלים את מסענו.
אבי יאלו הוא פעיל חברתי ומנכ"ל הל"ה – למען החינוך
