אם יש דרך לשמר את מספר העניים בישראל – זה לפרסם דוחות עוני

הדרך היחידה להפוך אדם – ועוד כלכלן עם דעות סוציאליסטיות מוצקות – למאמין בקפיטיזלם, היא לפרסם דוחות עוני. מכל סוג. אם יש פעולה שעוזרת לשמר ולטפח את מספר העניים בישראל ודואגת שמספרם – ובעיקר מספר האמונים על הטיפול בהם מטעם המדינה או מטעם עצמם – לא יפחת, זה פרסום דוחות עוני.

בטרם הניתוח, ארבעה היגדים:

א. יש  עוני עמוק בישראל. יש עניים, מאות אלפי עניים, חלקם עניים מרודים, שגרים בארץ.

ב. העוני לא נסתר בכלל. כולם יודעים איפה הוא נמצא: עוני קשה, שללא כל ספק נכפה על בעליו, נמצא אצל נכים וקשישים. בפרט אצל קשישים שהם עולים חדשים, עריריים, ניצולי שואה. זהו עוני המוגדר בספרות הכלכלית כעוני TYPE A.

ג. כיסים של עוני נמצא אצל אמהות חד הוריות, עולים חדשים מסוימים, ישובים ערביים מסוימים ונכים וקשישים שיש להם יכולת השתכרות מסוימת. זה עוני מסוג אחר, עוניTYPE B . פחות מובהק. זה לא אומר שמי שחי כעני טייפ בי חי חיים פחות מחורבנים, זה רק אומר שאופן הטיפול בו שונה.

ד. הביטוח הלאומי, האוצר ובנק ישראל יודעים יפה כמה אנשים כאלה וכמה אנשים כאלה חיים בישראל. אפשר להניח שיש בישראל בין 500 ל-800 אלף עניים. הרבה פחות ממה שמפורסם בדוחות, הרבה יותר ממה שאני מוכן שיהיו פה.

לא האוצר, לא הביטוח הלאומי, וודאי שלא העמותות לתחזוק העוני מוכנים לשנות את ההגדרות משנת אנטיוכוס של מיהו עני.

העוני בישראל ממשיך להיקבע בשתי דרכים מטופשות: האחת, כאחוז מהשכר הממוצע. כדי להדגים עד כמה העניין מטופש, נחשוב על הדוגמא הבאה: אם מחירי התחבורה הציבורית יורדים ב-50%, זה לא יקטין את מספר העניים בדוח, אף לא באחד. אם, לעומת זאת, שכר עובדי ההיי-טק בישראל עולה ב-10%, זה מגדיל את מספר העניים.

קשישים, עריריים, ניצולי שואה: עוני Type A. צילום: שאטרסטוק

הדרך השנייה היא סקר, כמו שעושה ארגון "לתת". שיטת הסקירה שלהם  כ"כ מוטה ולא מקצועית, שאין מה להתייחס אליה. היא עוברת בעיתונות רק כי העיתונות לא טורחת לזכור מה הם העבירו לפני שנתיים. בכל אחת מהשנים האחרונות הם הראו שמספר העניים גדל בקצב כה מהיר, שאפשר להסיק רק שתי מסקנות אפשריות: או שבשנת 2020 יותר מחצי מהישראלים יהיו עניים, או שבשנת  2005 לא היו פה עניים כלל.

הדרך הנכונה, בעיניי, למדוד עוני היא בכוח הקנייה: מה אפשר לקנות בסכום שנמצא בידיו של האיש, מול כמה כסף יש לו. מי שנזקק  לתרופות ב-4,000 ש"ח לחודש ויש לו 5,000 ש"ח, הוא עני לאין שיעור מאדם בריא עם 4,000 ש"ח.

האם שיטת מדידה כזו אפשרית? כן. האם היא מיושמת בעולם? כן. היתרונות שלה ברורים. היא תאפשר מענה שונה ואפקטיבי לכל קבוצת עוני. לעוני TYPE A אפשר יהיה להעניק קצבאות שהן פי שתיים עד ארבע מאלה הניתנות  היום (קראתם נכון- יהיו קשישים ונכים עם קצבאות של 8,000 ש"ח). לעניים מהסוג השני אפשר יהיה לתת סיוע ייעודי אפקטיבי: מעונות יום, הכשרה מקצועית, דיור ציבורי ושעות הוראה לילדים – כלומר כל תצורת סיוע שתוציא אותם החוצה ממעגל העוני.

הערכת העלות משתנה. היא נעה בין הסכום שמוציאים היום, לתוספת של ארבעה עד שישה מיליארד שקלים. בשנה. אין בעיה, בואו נוציא את הכסף. אני סוציאליסט, אשמח להעלאת מס הכנסה (למרות שאני משלם יותר מדי), ובלבד שההעלאה תממן פתרון אפקטיבי.

האם יעלמו העניים מחיינו? ממש לא. האם מספרם יפחת? חד משמעית כן. אז למה זה לא קורה? מה רק אני חכם ויודע את זה? ממש לא. אבל רק לי – ולקומץ אחרים שנוגעים בתחומים האלה – אין אינטרס. אני רק חוקר, אין לי משרה בביטוח הלאומי, משרד הרווחה או עמותת עוני כלשהי.

ואיך זה משרת את האינטרס של האוצר? כשכתוב ששליש מהאוכלוסיה ענייה, לא יעזרו טורים מוכיחים. הציבור יעשה "פחחח" וימשיך בענייניו, כי הוא יודע שזה קשקוש וברור לו שאין כל כך הרבה עניים, ושאם יש – אי אפשר לעזור לכולם. על הדרך, גם מפלגות השלטון שמחות: יש עניים יש מצביעים. כך, קואליציית העוני ממשיכה לפזר דוחות מקושקשים, השלטון ופקידיו יכולים להמשיך לעשות כלום, והעניים? טוב, הם נשארים עניים.

[ומילה על ה"עוני מרצון", מושג מכובס לחרדים: בשלוש השנים האחרונות פגשתי פי 100 יותר חרדים ממה שפגשתי ב-40 שנותיי קודם, וכנראה יותר מרוב הישראלים החילוניים. הרוב המוחלט של "העניים מרצון" האלה עובדים כמו חמורים (ואתונות).]

הכותב הוא מרצה, חוקר ומומחה לפנסיה וגמלאות.