לפני 25 שנה ויתרתי על הכותל. לא רציתי שירביצו לי כשאני רוצה להתפלל. לא רציתי לערבב בין עימות ותפילה. חשבתי שאם נוותר שם – זה לא יהיה כל כך נורא. יש לנו בתי כנסת ואת כל הארץ הזו להתפלל בה. אני לא חושבת שהייתי לבד עם התחושה הזאת, בעיקר לא ידענו איך להתמודד עם האלימות שהופנתה כלפינו.

לפני 26 שנה מניינים שוויונים בכותל היו עניין שבשגרה. אבל אז למישהו בצד החרדי נמאס, מפלס האלימות הלך וגאה, והייתה גם פשרת קשת רובינסון שהתנועה הקונסרבטיבית הסכימה לה.

ההימנעות מעימות לא סייעה לנו. הפוליטיקה הישראלית איננה פלורליסטית, וכשזה מגיע ליהדות – אין שום יכולת להכיל משהו שאינו אורתודוכסי. גם ברחוב הרגשתי יותר ויותר כמה קשה לאישה ללכת עם כיפה, עד שהפסקתי. הרגשתי שמחיר העימות ללכת עם כיפה ברחוב כבד מדי לנפש שלי. גם זה לא גרם לשינוי באנשים ברחוב שחושבים שמותר להתקיף אישה עם כיפה. הוויתור שלנו על הכותל וההסתפקות בקשת רובינסון – רחוק מהעין ובתנאים לא נוחים – הביאה לכך שהאלימים ראו ברכה בעמלם, והאלימות גברה והתרחבה.

לאורך כל השנים הללו נשות הכותל המשיכו להיאבק למען הכותל כמקום תפילה פלורליסטי. מזה כמה שנים התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית תומכות במאבק הזה, והתחילו להיאבק גם הן על מקומן בכותל. הסיבוב הזה של המאבק התחיל כשכבר גרתי בחיפה, ולהגיע לתפילת ראש חודש בירושלים היה כמעט בלתי אפשרי עבורי. בראש חודש חשוון הגעתי להיות חלק ממנו, וראיתי כמה בגרנו ולמדנו.

נאבק על הזכות של יהודים להיות יהודים על פי דרכם ואמונתם. צילום: התנועה המסורתית

מנהיגי התנועות והאנשים המנוסים ידעו היטב איך לנהוג – לדאוג להקיף את ספרי התורה, להישאר כדבוקה, ליצור מעגלי הגנה אנושיים (הזכיר לי הפגנות מסוג אחר שאני הולכת גם אליהן). בראש חודש חשוון הייתי שותפה לניצחון ענק: 15 ספרי תורה נכנסו לרחבה ולעזרת הנשים. נשות הכותל קיימו תפילת ראש חודש מלאה שפתחה שערי שמיים עם קריאת התורה. אחר כך הגענו לרחבה העליונה, וזכיתי להיות בין מובילי התפילה השוויונית העל זרמית.

אלו היו רגעים של התרוממות רוח! 25 שנה לא זכיתי להתפלל במקום הזה. הרבה יותר מדי שנים, והפעם הייתי מוקפת בקהל רב, ששייך לתנועות שלנו, שלהתפלל איתו היא זכות. הרגשתי שהחיוך לא עוזב לי את השפתיים, והשירה עולה ישירות אל כיסא הכבוד. התפללנו את תפילת הלל, ולי בראש היה את הפסוק מתהילים: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ”.

התפילה הזו נתנה לי כוח. המון כוח. כוח להמשיך את המאבק על המקום שראוי שיהיה לתנועה המסורתית-קונסרבטיבית והתנועה הרפורמית במדינת ישראל. מאבק על הזכות להיות יהודי ביותר מדרך אחת.

אנחנו במדינת ישראל ואנחנו לא הולכים לשום מקום. צילום: התנועה המסורתית

בראש חודש כסלו – כאשר לא הייתה התגייסות של מאות אנשים יחד עם נשות הכותל – נשות הכותל זכו ליחס האלים הרגיל ולא הצליחו להתפלל תפילה מלאה. במקביל, בכנסת ישראל ח"כים של ש"ס חושבים שהם יכולים להעלים את הקונסרבטיבים, רפורמים ושאר הזרמים ביהדות דרך חוק שיאסור עלינו להתפלל בכותל על פי דרכנו. מה יהיה בשלב הבא? יאסרו עליי להניח טלית ותפילין מחוץ לבית שלי? יאסרו על נשים להשתמש בתואר "רב"? אולי בכלל יאסרו על קיום התנועות בארץ?

אנחנו במדינת ישראל ואנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו ניאבק על הזכות שלנו לחופש דת במדינת ישראל, הזכות של יהודים להיות יהודים על פי דרכם ואמונתם, ולא על פי תכתיבים של אחרים. חבל כל כך שהחלק החרדי אורתודוקסי שחי בישראל שכח את תרבות המחלוקת שהייתה חלק מהותי מהיהדות, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (מסכת עירובין יג, ב). אנחנו לא שכחנו ולא נוותר.

הכובת היא רב התנועה המסורתית קונסרבטיבית