לחופש יש מחיר. כאשר אנו נותנים אמון מתאפשרת בגידה, ואם מלווים כסף נפתח פתח לאי השבתו. המאבק על קניית החופש האנושי הותיר את האדם הנאור עיוור לחלק מחולשותיו. חוסר היכולת להכיר בנחיצות המגבלות מהווה פעמים רבות נקודת עיוורון: האדם הנאור רוצה לספר לעצמו שהוא טוב, מוצלח, מסוגל לשלוט בעצמו ולנהל את חייו בתבונה, ולכן הוא מתקשה להכיר ביצרים הרצחניים והפוגעניים המבעבעים בתוכו. ההלכה אינה עיוורת ליצר שגרם לקין לרצוח את הבל וגם לא לזה שהוביל את שכם לאנוס את דינה בת יעקב ולאהוב אותה.
כן, יש ביזיון ועליבות באיסור על שהיה בחדר עם חברה טובה ונשואה, כי אולי נבגוד יחד איתה. האמירה ההלכתית הגורפת מפקפקת באדם ומאיימת על התפיסה העצמית שלנו כחזקים ובעלי בחירה. היהדות מכירה באוזלת היד האנושית, ומבקשת להגן על בני האנוש מפניה. לכן היא מנסה למנוע את הכניסה לסיטואציות המאיימות, בדומה לתחינה המופיעה בשחרית – "אל תביאני לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון".
חכמי היהדות אינם נהנים לאסור (על אף שההחמרה יכולה להיראות כמו ספורט בכל מיני מקרים), ובהקשר המיני הם עושים זאת מחמת המציאות השבורה בה הם נתקלים. על פי הסטטיסטיקה, אחת מכל שלוש נשים מוטרדת ואחת מכל ארבע עוברת ניסיון אונס. 80% מהתוקפים מוכרים לקורבן. למרות הנתון המטורף הזה נשים אינם חרדות יומם ולילה: כי קשה – ואולי טוב שכך – לחבר את האינפורמציה הסטטיסטית לחיים האישיים של כל פרט. הסטטיסטיקה – שהיא אחת האמונות הגדולות של העולם המדעי – עוסקת באופן מהותי בכְּלל, ואינה מתייחסת אל הפרט. וכך משתרע באין מפריע הפער בין הסובייקט הפרטי והאנושי לבין הסטטיסטיקה הכללית והמנוכרת. אנחנו כאן והסטטיסטיקה שם, במקום רחוק ולא מאיים.
וזה נוח מאוד, כי באמת בלתי נסבל לחיות עם פחד תמידי וחשד בלתי פוסק בסובבים אותנו.
מתוך הסדרה "במרחק נגיעה". צילום: יח"צ
כדי להמחיש את היכולת האנושית לנתק בין הסטטיסטיקה לחוויה האישית, אעזר במילים המופתיות של טולסטוי1:
"הסילוגיזם … קאיוס – אדם, האנשים – בני תמותה, על כן קאיוס בן תמותה – נראתה לו כל חייו נכונה רק לגבי אותו קאיוס, ובשום אופן לא לגביו.
היה זה קאיוס-אדם, אדם באופן כללי, וזה היה נכון בהחלט; אבל הוא עצמו לא היה קאיוס, ולא אדם באופן כללי."
כפי שקאיוס מתקשה להפנים את המציאות בה הוא עתיד למות, כך גם לא פשוט להכיר באיום שמרחף מעלינו ומעל הסובבים אותנו. האיום הוא לא רק להפוך למותקפים, אלא גם לתוקפים. אנו נדרשים להפנים כי גם בתוכנו – כן, בתוכך – קיים זרע של רוע שעלול להכות שורש בנסיבות מסוימות.
כואב להתבונן בעצמנו ולהכיר בכך שיש דברים שהגיוני שניכשל בהם. קשה להכיל את העליבות שמקננת בקרבנו. יש כאלה שתאוות הכבוד מסנוורת אותם למשל, אחרים שהכסף משבש את שיקול דעתם ומי שיצר המין משתלט עליו בקלות יחסית. וכדאי שכל אחד ואחת ישאלו את עצמם מה מסוכן ומה בטוח בעבורם. ואז לשאול שוב האם אנחנו – כל אחד מאתנו – אכן חסין כפי שנדמה לו.
בנקודה זו נכנסת הגדולה ההלכתית לתמונה. ההלכה מעצבת חוק כללי, מנוכר וחסר פנים, המשמר את הפער הפסיכולוגי; היא מנסחת כתב אישום החושד באדם הלא-אישי. ההלכה אומרת כי כחֶברה אסור לנו לתת אמון באנשים, וכפרטים עלינו למלא את החובה ההלכתית; אך אין צורך לחשוד בקרובים אלינו. ההלכה אינה מדברת על הפרט, ולא חושבת שאני, את ואתה מוּעדים לפורענות באופן ספציפי. כך היא שומרת עלינו גם כפרטים וגם כחברה.
המציאות כואבת ומדממת מספיק כדי שנרשה לעצמנו לוותר על חלק מהחופש. היהדות מציעה רפואה מונעת, שאינה מאפשרת הגעה למצבים רבים בהם ההטרדות והפגיעות מסוגלים להתרחש בקלות יחסית. האיסור על גבר ואישה להימצא לבד בחדר שלא סביר שייכנס אליו מישהו, עשוי לשמש כרפואה מונעת עבור רבים. כך גם איסור הנגיעה, על פיו אסור לאנשים ונשים שאין ביניהם קשרי משפחה או זוגיות לגעת זה בזה, מסוגל להקל במידת מה את ההתמודדות עם הטרדות מיניות. אולי הוויתור על מנהגים שלא כולם משמעותיים וחשובים, דוגמת חיבוקים של נימוס, מגע שאינו הכרחי בין המינים או כל הימצאות בחדר סגור, מסוגלת להפחית את המספר הנורא של הנפגעים.
חננאל רוס הוא סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית