כשחזרתי מהעבודה ביום חמישי, היא חיכתה לי: המעטפה שמעידה על כך שקרה למדינת ישראל נס פיננסי. המעטפה שאומרת שה"אין כסף" נהפך ל"יש כסף, הכל סבבה" – ומים חיים פרצו מן הסלע בדרך פלא: מעטפה עם צו מילואים.

זו הפעם האלוהים יודע כמה שאני פוגש את המעטפה הזאת, אבל הפעם זה היה מרגש במיוחד. צו קריאה, היה כתוב עליה, מתחת לעדכון על כך שמדובר במסמך צבאי בלתי מסווג. עלי להתייצב באיזה בסיס שכוח-אל בקצה בקעת הירדן לאימון של תשעה ימים.

זו לא היתה הפעם הראשונה שאני מקבל זימון לאימון מילואים השנה. למעשה, הגדוד שלי (גדוד חי"ר) מתאמן בכל שנה ב-16 השנים מאז שהשתחררתי. אלא שצו המילואים הקודם, לשירות שאמורים היה להיות בסוף יוני, בוטל. הסיבה לביטול, סיבה שרבים לא זוכרים – כי הרי היתה מלחמה מאז (סליחה! מבצע, כמובן) – היא שלצה"ל ולמערכת הביטחון אין כסף, ולכן הרמטכ"ל הורה באמצע מאי השנה לבטל את כל ימי המילואים ולא לקרוא ליחידות השונות לאימונים ולתעסוקה מבצעית.

בצה"ל קיוו מאוד שההצהרה על ביטול ימי המילואים ביחד עם תדרוך הכתבים הצבאיים על "ירידה צפויה בכשירות" ו"פגיעה אנושה במערך המילואים שתחזיר אותו לימים החשוכים של לפני מלחמת לבנון השנייה", בצירוף קורטוב של הפחדות על איומים מכיוון איראן/ חיזבאללה/ אל-קאעידה/ דאע"ש כבר יכניסו את הציבור לפאניקה ואז במסגרת הפחד הכללי פקידי האוצר לא יעזו לדרוש קיצוץ בצבא.

כבר באותם ימים רחוקים של טרום "צוק איתן" ברור היה לכולם שבתקציב המדינה יש בור מאוד משמעותי של כ-7 מיליארד שקלים ושלא רק שהצבא לא יקבל תוספת של מיליארד שקלים בתקציב 2015, תוספת שבנה עליה, כנראה שכוחותיה המזוינים של מדינת ישראל יידרשו לבצע חיתוך כואב בשומן או בבשר החי (תלוי מי מתאר אותו).

הבעיה היתה שהספין פשוט לא תפס.

אלפי מילואימניקים, ביניהם גם כותב הטור הזה, הביטו משועשעים על ההודעה הדרמטית של הרמטכ"ל בנוגע לביטול האימונים שלהם. הרי את הישראבלוף של ה"איומים" האלה חווינו כבר יותר מפעם אחת בשנים האחרונות.

חיפוש קצרצר בגוגל היה מגלה לרא"ל בני גנץ שבאינטרנט דברים לא הולכים לאיבוד, ושאת תרגיל המנהיגות של "לא יהיו יותר מילואים" או "יבוטלו אימונים חשובים" עשו לא מעט פעמים לפניו בעשור האחרון, ואפילו הוא עצמו כבר ניסה את התרגיל כמה פעמים (והנה דוגמאות מ-2012, 2013 וגם כתבה על הספין מ-2014– מיותר לציין שבכל אחת מהשנים האלה, וגם בשנים הקודמות שהושמעו האיומים האלה, האימונים התקיימו כסדרם, רק בדחייה של חודשיים-שלושה).

בצה"ל סמכו על הזיכרון הקצר של הישראלים ועל כך שתמהיל הפאניקה והנוסחה של איומים גדולים פלוס  תקציב קטן שווה השמדת מדינת ישראל יביאו את התוצאה המבוקשת, אבל זה פשוט לא קרה. ההודעה על הפסקת אימוני המילואים התקבלה ביחס של משהו בין התעלמות (של רוב הציבור) לבין גיחוך (של המילואימניקים) – מהסוג שמבוגרים מגחכים כשהם רואים את הילד שלהם מנסה להתחבא בעזרת זה שהוא עוצם את העיניים חזק-חזק: זה חינני, אבל לא ממש אפקטיבי.

*

ואז קרה משהו שבצה"ל יטענו כמובן שידעו שאוטוטו מגיע כי הרי יש לנו מודיעין נהדר, אבל לא באמת ידעו כי לו היו יודעים באמת סביר שהיו מאמנים את המילואים, ואפילו לא מעט – "צוק איתן" והמלחמה בדרום.

ממשלת ישראל אישרה, במצטבר, גיוס של כמעט 87 אלף (!) חיילי מילואים לטובת הארוע הבטחוני הזה, כשבכל פעם היא מאשרת הלכה למעשה את הכסף הדרוש לטובת העניין. לגייס איש מילואים זה לא דבר זול: מעבר לאוכל, תחבורה, מגורים, חשמל, מים ותחמושת הדרושים למילואימניק, יש גם הסוגיה הזאת של המשכורת. מדינת ישראל משלמת את עלות משכורתו של העובד המילואימניק כהחזר שאותו מקבל המעסיק מהביטוח הלאומי.

מטעמי צנזורה לא נגיד כמה מילואימניקים באמת גויסו בפועל ב"צוק איתן", אבל המספר אפילו לא מתחיל להתקרב למספר שהתירה הממשלה לגייס באישור ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, בין השאר בגלל שהתמרון הקרקעי בעזה התבסס כמעט כולו על יחידות סדירות ופשוט לא היה צריך את כל המילואימניקים האלה. חיילי יחידות המילואים שכן גויסו מצאו את עצמם ברוב המכריע של המקרים כמחליפים של חיילי היחידות הסדירות בעמדות השמירה ובמחסומים השונים בגדה המערבית, בעוטף עזה ובגבול הצפון.

צה"ל מכיר היטב את הכלל שכל ארגון ממשלתי יודע מאז ומעולם: תקציב משוחרר לא יוחזר. האישור התקציבי לגיוסם של עשרות-אלפי חיילי מילואים מאפשר לא רק את החזרת האימונים שכאילו-בוטלו אלא אפילו זימון של מילואימניקים להחליף סדירים בתעסוקות המבצעיות ופינוי הסדירים לאימונים שאליהם כלל לא היה להם זמן מאז חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, אי שם בראשית הקיץ המטורף הזה.

ואכן, צווי המילואים יצאו בשבועיים האחרונים בהמוניהם. שיחה עם חבר שבתפקידו במילואים הוא שליש של גדוד בחטיבה אחרת מגלה שגם הם קיבלו לפתע זימון למילואים, וכך גם חברים שלי ושלו מיחידות אחרות.

אז עד עכשיו הבנו שהקפאת המילואים היתה תרגיל "תחזיקו אותי" של צה"ל, ועכשיו הוא משתמש בכסף שקיבל לטובת "צוק איתן" לייעוד לא רע – לא לטובת משלחת הרכש שלו בניו יורק וגם לא כדי לבזבז אותו על פרסומות טיפשיות של פיקוד העורף בסכום 10 מיליון שקלים, כפי שחשף בשבוע שעבר שאול אמסטרדמסקי מ"כלכליסט", אלא כדי לאמן את צבא המילואים: מטרה ראויה לכל הדעות.

אלא שכאן מדובר בהוצאה של מאות מיליוני שקלים בהערכה הצנועה ביותר, ונשאלת השאלה האם מדינת ישראל לא צריכה את הכסף הזה. האם מדינה שמדברת על קיצוץ של עשרות מיליארדים שיידרש כתוצאה מהבור התקציבי שנפער ממילא עוד לפני תוספת ההוצאות של המלחמה בדרום והפיצויים לתושבים – היא מדינה שיכולה להרשות לעצמה לתת לצה"ל לעשות נס פיננסי של יש מאין? האם ראוי שהמדינה תאפשר למערכת הביטחון להוציא מים מן הסלע, או במקרה שלפנינו מהצוק האיתן?

אז באופן רשמי באוקטובר יהיה לי אימון, שמן הסתם היה קורה ממילא (כי כל ישראבלוף, סופו להיגמר, ממש כמו בשנים הקודמות); אלא שעכשיו לצבא יש מקור תקציבי כדי לממן את אימון היחידה שלנו גם מבלי לעשות שינויים בסדר העדיפויות הפנימיים – שינויים שהוא חייב לעשות בדחיפות. אני ועוד אלפי מילואימניקים ניקרא לשירות תוך שימוש בסכומי הכסף שתקציבי הרווחה, הבריאות, והחינוך (שקוצצו במאות-מיליונים החודש) זקוקים להם כמו אוויר לנשימה. אני אתאמן, צה"ל לא יקצץ אפילו שקל, והבנות שלי יקבלו חינוך ובריאות הרבה פחות טובים. סבבה.

והערה אחרונה על שינויים וסדרי עדיפויות בצבא, ומספרים, וכסף:

מדינת ישראל תוציא 12 מיליארד שקלים בשנים הקרובות על 19 (לא, זו לא טעות: תשעה עשר) מטוסים חמקניים מדגם F-35עבור חיל האוויר. 11 מיליארד שקלים הוא הסכום הדרוש, לטענת צה"ל, עבור כל צבא היבשה כדי לחזור לכשירות.

עכשיו כולם  להסתדר בשלשות. שאלות, מישהו?