צומת הרחובות אלנבי ובן יהודה התחיל להתמלא כבר חצי שעה לפני שהתחילה ההפגנה. על המדרכה לצד הצומת עמד איש גבוה בחולצה לבנה מכופתרת שצעק לעבר הנשים שעמדו מולו, שנשים הן קלות דעת ועליהן לקחת אחריות. הצעירים שהיו במועדון באותו ערב, כך אמר המכופתר, הם לא אנסים והם היו שיכורים "בדיוק כמוה". אחר כך הבנתי שהוא עורך דין. מולו עמדו מספר נשים שהתווכחו אתו מרות.

בהמולה המקומית הזו עמדו גברים נוספים ששלהבו את הנשים, באופן כמעט אירוני, "להיכנס בו". המכופתר התדיין בקולו הרם מול המצלמות כאשר מולו עומדות נשים צרודות מכאב ומניסיונות להסביר. המכופתר דבק בעמדתו. אולי חשב שהחשיפה תביא לו קליינטים חדשים. 

זה הסיפור של האירוע באלנבי 40, שהיום כבר ראוי לכינוי "פרשה": חדשות 10 חשפו שלפני מספר חודשים שתתה אישה צעירה לשוכרה במועדון ומספר גברים ביצעו בה אקטים מיניים על הבר, תוך שהם מנצלים את שכרותה ואחרים מעודדים אותם ואף מצלמים את הנעשה. הסרטון הופץ ברחבי הארץ.

צילום: יואל הרצברג

מאז התעצם השיח והחריף, והמגיבים נחצו לשני מחנות שהתהום ביניהם עמוקה, ספק אם ניתנת לגישור. תילי תילים של מילים נכתבו על הפרשה. אינספור ויכוחים מרים ואמוציונליים ממשיכים להתנהל ברשתות החברתיות, ברחובות, בבתים. יש שטוענים וטוענות כי המדובר באונס או לכל הפחות ניצול מחריד ומנגד טוענים וטוענות שזו עמדה פוריטנית ופטרונית, שהופכת את אותה צעירה לקורבן ומסירה ממנה את האחריות למעשיה ולרצונה. רבים פרקו את חוק העונשין ואת המושג "הסכמה" לגורמיו המשפטיים, ניסו למצוא בו קני מידה מוסריים להיתלות בהם. גם העדות של הצעירה לא הניחה את דעתם של אלה שהמשיכו לטעון בלהט שהדברים נעשו מרצונה.

אבל כל הטרמינולוגיה הפמיניסטית על מגוון מונחיה – "תרבות האונס", "פטריארכיה", "הסללה" – לא תצליח להעביר את המסר הפשוט והאנושי שביטאה אותה הצעירה בראיון שנערך עמה במאקו: "באותו רגע הסכמתי, ההסכמה לא הייתה כשהייתי שפויה. אם הייתי סחית, לא הייתי מורידה אפילו את הנעליים".

התחושות הקשות והשיח הסוער התנקזו הערב, 6/10/15, להפגנה שנערכה מול שעריו הסגורים והמאובטחים על ידי שוטרי מג"ב של אלנבי 40 שמולו ניצב מועדון הגוגו – מועדון חשפנות.

במקביל, בזכות המחאה הציבורית ולאחר שלטענתה אחד המעורבים מסר "דרך התקשורת" פרטים חדשים על מה שהתרחש במועדון – הודיעה הערב הפרקליטות שתבקש מהמשטרה לבצע השלמות חקירה בתיק, הפעם בחשד לביצוע עבירת אינוס. זאת לאחר שהפרשה נחקרה תחת חשד להשתתפות ופרסום "מעשה תועבה" – כלומר כשהנפגע העיקרי הוא הקהל – והתיק הועבר לפרקליטות, ככל הנראה ללא ממצאים שאמורים להוביל לכתבי אישום. 

צילום: נועה זלוטניק

קרוב לאלף מפגינות ומפגינים הגיעו למקום בדרישה לסגור את המועדון ולהעמיד לדין את בעליו. שוטר שעמד בצד הסביר שהנוכחות המוגברת שלהם נובעת מהחשש לפעילות חבלנית עוינת ושההפגנה הזאת דווקא די מנומסת. ובכל זאת, לאורך ההפגנה נכנסו לתוך ההמון גברים שהשמיעו קריאות נגד, במה שנראה כמו פרובוקציה מתוכננת. השוטרים, חלקם מצוידים במצלמות, מיהרו להדוף אותם החוצה תחת צעקות של המפגינים והמפגינות.

פרשות מחרידות של תקיפות מיניות ומעשי אונס מתרחשות כל הזמן. על רובן נקרא מבזק קצרצר ונמשיך הלאה. רק מיעוט המקרים מעורר זעם כפי שפרשת אלנבי 40 מעוררת כבר ימים ארוכים.

צילום: יואל הרצברג

אפשר עכשיו לשאול האם עוצמת התגובות נובעת מתחושת הזדהות עמוקה, מודעת יותר או פחות, כלפי מי מהצדדים. יש לתהות כמה מאתנו עמדו מנגד שעה שראו אישה מחוקה מאלכוהול ולא עצרו לשאול אותה אם היא בסדר. יתרה מכך, כמה מאתנו לקחו חלק פעיל יותר או פחות בסיטואציה כזאת והמשיכו כאילו לא אירע דבר. הכי קל ליישב את הדיסוננס הפנימי ופשוט להגיד שהיא רצתה את זה ומה לנו להתערב. זכות האישה על גופה, לא?

מנגד, ההזדהות שמי מאיתנו מרגישה ומרגיש כלפי הנפגעת חונקת את הגרון. כולנו שתינו פעם אחת יותר מדי וכולנו עשינו מעשים שלא היינו עושות, גם עושים, אלמלא האלכוהול. כנראה שבמרבית הפעמים פגענו בעיקר בעצמנו בחסות אותו דרינק מיותר. חלקנו קיבלו כוס מים ומונית הביתה. לחלקנו לא היה את המזל הזה. הצלקות לא נחשפו מעולם, בטח לא ככה, אולי כי בתקופה שלנו לא היו מצלמות בכל סלולרי. והנה לב העניין: מזל. לא נורמות, לא אמפטיה, לא אנושיות – רק טיפת מזל.