לפני כך וכך 20 שנים עבדתי ברשות השידור. הייתי תחקירן זוטר בתוכנית אירוח פופולרית בערוץ 1 היחיד. ביום השידור ישבו בחדר הבקרה הרבה מאוד אנשים: במאי, מפיקה, עורכת, ושלל אנשים במקצועות טכניים, שתפקידם היה להעביר את השידור בשלום. אחת מהן היתה אחראית על כל חומרי הווידאו המצולמים – הווי-טי-אר, בעגה המקצועית – שמשובצים בתוכנית החיה. כבר אז היא היתה אשה מבוגרת. בכל פעם שקיבלה את האות מהבמאי להריץ קטע וידאו היא היתה מכריזה בחגיגיות ובמבטא הונגרי כבד "וי-טי-אר רצה".
כשפרץ ערוץ 2 המנחה הכוכב עבר אליו והתוכנית שעבדתי בה ירדה מהמסך. עברתי לעיתונות כתובה אבל במשך שנים ארוכות אחר כך עוד הייתי רואה את הקרדיט של אחראית הווידאו על הרולר בסופן של תוכניות ואז הייתי אומר לעצמי בשמחה: תראו מה זה, היא עוד שם ; ומוסיף בלב, ולפעמים גם בקול רם במבטא מרכז-אירופי כבד: "וי-טי-אר רצה".
אותה אשה ועמיתיה נלחמים בימים אלה על מקום העבודה שלהם ברשות השידור. כשהמנחה והקולנוען אורי רוזנווקס, עלה היום בבוקר לבמה של סינמטק תל אביב הוא ציין בתחילת דבריו שאותם עובדים "נמצאים עכשיו בסכנה קיומית", והחרדה שלהם ברורה ומובנת, אבל אם הם במקרה כאן באולם הם מתבקשים לא להפריע ולא לחבל במפגש, ואם יהיו להם בסוף שאלות הוא בטוח שהן ייענו.
זה היה מפגש של איגודי היוצרים בקולנוע עם שר התקשורת גלעד ארדן ועם רם לנדס, מחבר הדו"ח שהוא הבסיס לחוק שעל פי התוכנית יביא לסגירה והקמה של תאגיד שידור ציבורי חדש. תחילה המפגש נועד לאולם קטן ואחר כך הועבר לאולם גדול יותר, בגלל ריבוי המשתתפים מהתעשייה, בהם חיים יבין, ג'ולי שלז, אבי שמש, ענת זלצר, אוהד קנולר, לוי זיני, אסנת טרבלסי, ג'אד נאמן, רביב דרוקר ודורון צברי, שנדמה כי היה שושבין הארוע (כי כשהמאבטחים של ארדן הגיעו לסינמטק, חצי שעה לפני שהתחיל, הם קודם כל חיפשו אותו).
מימין: ארדן, לנדס, רוזנווקס והמאבטח
הקהל הזה היה מורכב מאנשים שהשידור הציבורי באמת ובתמים חשוב להם, ורבים מהם בוודאי נכוו ונשרטו וספגו אכזבות ומהלומות בעבר במפגשים עם ההנהלות, הדרגים המקצועיים והביורוקרטיים – כשניסו ליצור, להקרין או לשדר את סרטיהם במסגרת ערוץ 1. ועל כן מלותיהם של לנדס, הדובר הראשון, וארדן, הדובר השני – שהציגו תמונה, מקצועית ונקיית כפיים של עתיד התאגיד השידור ציבורי ("צריך למצוא לגוף הזה שם חדש", אמר ארדן) – בוודאי נפלו על אוזנם הכרויה ונעמו להם.
לנדס דיבר על הדו"ח והחוק כ"מהלך היסטורי", לא פחות, שיביא ל"שידור ציבורי ראוי במדינת ישראל". הוא הוסיף ש"בניגוד למה שנהוג להגיד", המהלך העתידי הוא "לא סגירה אלא הצלה של השידור הציבורי", שכן אם החוק לא יעבור – "הרשות תקרוס כלכלית, כמו חברה חדלת פירעון".
הוא ניסה לעמוד עוד קצת על גודלו של המעמד כשאמר ש"כשמניעים מהלכים היסטוריים" הדבר היחידי שניצב לנגד העיניים הוא טובת הציבור. כדי להוסיף עוד קצת רגש לדבריו אמר כי במסגרת עבודת הוועדה "חווינו טלטלות רגשיות מההבנה של מה שנעשה עם כספי הציבור בשנים האחרונות", אך היו גם חוויות חיוביות במשך חיבור הדו"ח כמו "המגע עם השר" אשר "הפגין נחישות" בכל הנוגע לכתיבת הדו"ח והפיכתו לחוק.
אחר כך עמד לנדס על כמה עקרונות ועיקרים של הדו"ח כמו המבנה העתידי של הרשות, החלוקה התקציבית העתידית, אופן הניהול ובחירת הדירקטוריון והמנכ"ל שלה. הכל שקוף, הכל נקי ומקצועי (בראשות שופט!) וללא התערבות של הדרג הפוליטי. בכמה מלים התייחס לנדס גם לעובדי הרשות ואמר ש"צריך למצוא איזון בין ביטחון תעסוקתי לבין הצורך בהצטיינות והנטייה הטבעית לעצלות", מה שגרם לפרץ צחוק בקהל. ואשר למפוטרים? ובכן, אל דאגה, אליהם יתייחסו ברוחב לב, "הרבה יותר ממה שהחוק מחייב".
השר ארדן שקם לדבר אחריו התחיל את דבריו בבקשה: "באתי לבקש את התמיכה שלכם"; המשיך בקובלנה: כל הזמן מפיצים עליו שקרים, והאחרון שבהם זה שהוא "מגלה נוכחות יתר בישיבות הוועדה" וחתם בחנופה: "כל אזרח מבין מה נדרש מכם – לספר את הסיפור של החברה הישראלית". כן, לו אמנם אין דמיון כשזה נוגע ביצירה קולנועית אבל הוא שואב השראה ממנה למשל מצברי וסרטו על רשות השידור: "המדריך למהפכה" – "זרעת זרע", הוא אומר לו.
גם ארדן הציג באוזני היוצרים עתיד שבו דירקטוריון התאגיד – חציו מורכב מנשים – ייבחר באופן מקצועי וללא שום התערבות של המערכת הפוליטית או של השר הממונה, כמובן. הכסף לכל הדברים היפים הללו אמנם לא ייגבה באגרה נפרדת אבל יהיה מגולם בתשלומים השנתיים של אגרת הרכב, שהאוצר יתקשה לגעת בהם. ורק 35 אחוזים מאותו תקציב יועבר למשכורות: מה שהיה גוף חולה יבריא הוא מבטיח, בלי "שעות נוספות ששתו את כל הכסף".
זה חזון יפה ואופטימי וורוד שזכה במחיאות כפיים ובתמיכה של יוצרי הקולנוע: אנשים ערכיים ואיכפתיים שבאמת משתוקקים לקבל כלים ומסך כדי להציג עליו את הסיפור של החברה הישראלית. למשל סיפור על מקום עבודה שהיו בו קביעות וביטחון תעסוקתי, אבל בקרוב יותר מ-1,000 מעובדיו – צלמים, מפיקות, טכנאי קול, מאפרות ואחרים, שכולם עמיתים למקצוע של מי שישבו היום בסינמטק – עלולים להישאר מובטלים. וי-טי-אר כבר לא רצה. נביא במקומה ילדה בת 20 בשכר סטודנטים.