רוברט רדפורד הוא פקיד תמים הנמלט על חייו מפני הס-איי-אי בסרט "שלושת ימי הקונדור". במנוסתו המבוהלת הוא פורץ לדירת צעירה (פיי דאנוויי) ומסתתר בה. למרות שהיא עדה למצוקתו, ממררת הצעירה את חייו בכל דרך אפשרית. "למה?", מתפלא רדפורד כשהכדורים מפסיקים, לרגע, לשרוק מסביב. "הרמתי עלייך יד? ניסיתי לתקוף?". "ובכן", עונה לו דאנוויי, נבוכה ומגמגמת, "הלילה עוד צעיר".
השבוע עברה בכנסת, בקריאה ראשונה, הצעת "חוק השידור הציבורי הישראלי". בהתאם להצעת החוק הממשלתית תיסגר רשות השידור המסואבת, ובמקומה יוקם שידור ציבורי חדש, מקצועי ועצמאי. רוב התקציב יושקע בהפקת תוכניות מקור, בעברית ובערבית, תוך שימת לב מיוחדת לתוכניות ילדים ונוער. כן תבוטל אגרת הטלוויזיה המאוסה, והכל בתוך שנה מהיום.
תגובת חברי הכנסת מהאופוזיציה להצעה היתה חדה: הם קפצו לחנוק את החוק בעודו עריסה. אפילו יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בארץ לא ממהרים לחבק את המהלך. נכון, הצעת החוק היא מצוינת (תקראו בעצמכם!). חזון אחרית הימים עבור כל מי שמכיר את חוליי הרשות הנוכחית. אבל עליהם לא יעבדו: הליכודניק אותו ליכודניק, והלילה עוד צעיר: ארדן ולפיד לא מתכוונים באמת למה שכתבו שם, והם מחכים להזדמנות הראשונה כדי לעוות אותו בוועדות הכנסת עד שיגיע להצבעה הסופית.
אז זהו, שלא.
לפני שיזמו את החוק החדש, עצרו ארדן ולפיד את תוכנית הרפורמה להבראת השידור הציבורי הקיים. מי שמציע היום לראות בארדן אופורטוניסט – שכח את זה. הרפורמה המדומה הזו, שעיקרה פיטורי כ-700 מעובדי הרשות, היתה נוחה לארדן: היא קיבלה כבר את ברכת ועדי העובדים ברשות, והיא מבטיחה שמי שיימלט מהפיטורים האלה יידע להכיר תודה לבוס החדש. כל זה במסגרת החוק הקיים, שמקנה לממשלה סמכות מלאה לנהל את רשות השידור באופן ישיר. אם ארדן היה מעוניין בגוף שידור המכשכש בזנבו למשמע קול אדוניו, הוא היה צריך להשלים את הרפורמה שהובטחה לציבור עוד לפני שנכנס למשרד, ומשם – לרוץ ולספר לחבר'ה: הנה אחד שעושה, לא רק מדבר.
לארדן לא היתה שום סיבה לעצור בעצמו מהלך כזה, ולהסתבך במקומו במלחמת עולם עם ציבור עובדים (ועיתונאים!) של גוף משדר שהולך להחשיך לו את המונדיאל ולהשחיר את פניו תחת כל מסך ומיקרופון רענן, עם ההסתדרות, ועם חבריו לקואליציה (מבחינתם, רשות השידור שייכת להם). מקהלת המתנגדים הקולנית פוטרת את עצמה, לכן, בקלות מדי.
אז למה זה קרה? למה ארדן ולפיד הולכים להעביר חוק שישנה את השידור הציבורי בישראל מהיסוד?
נודה על האמת: קודם כל כי לא היתה שום אפשרות אחרת. מאחורי הגב הרחב של לפיד, יש ברנש בשם אמיר לוי, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר. פקיד, אם תרצו, אבל עם אחריות לקופה הציבורית. יישום הרפורמה חייב לעבור דרכו: כדי לשלוח 700 איש הביתה, משרד האוצר צריך להכניס את היד עמוק לכיס הציבורי ולממן להם פיצויי פרישה. מדובר במאות מיליוני שקלים. לוי הבין מזמן שהכסף הזה יבוזבז כל עוד רשות השידור כפופה לדרג הפוליטי. אי אפשר לנהל גוף עם תקציב של 800 מיליון שקלים בשנה באמצעות מלחכי פנכה. את העמדה הזאת, אפשר להניח, שמע גם לפיד, ואחריו גם ארדן.
אבל יכולה להיות גם סיבה נוספת. אולי הם עושים את זה (ששששש!!!) כי זה הדבר הנכון לעשות. כחלון עשה את הדבר הנכון וגילה ציבור גדול שיודע להעריך את זה. הבחירות האחרונות הוציאו, מיד אחר כך, כרטיס צהוב לפוליטיקה הישנה.
ראוי, לטעמי, לתת לארדן וללפיד את הקרדיט, ולהאמין שהם פועלים למעני כאזרח, מתוך הבנת הפוטנציאל העצום הטמון בקיומו של שידור ציבורי עצמאי וחזק. לשם כך הם נבחרו, לא? משכורתם ממומנת מכיסי. הם בני דורי, קיבינימט. אם אני לא נותן להם קרדיט, אני לא נותן אותו לעצמי.
איך אדע אם הם מצדיקים את אמוני או מועלים בו? אני אעיף מדי פעם מבט לכיוונו של אחד, רם לנדס. מסקנות הוועדה שבראשה עמד הולידו את המהלך כולו. חוק שיעשה צחוק ממסקנות הוועדה הזאת יהיה, יותר מכל, בדיחה עצובה על חשבונו. מחובתו הציבורית להשמיע קול אם תסטה הצעת החוק מהנתיב שסימן ביחד עם חבריו.
אני מתכנן, בתמימותי, להרוויח כאן פעמיים: לזכות גם בשידור ציבורי ראוי וגם באמון מחודש במערכת. אתם מוזמנים להצטרף. כל בחירה אחרת תרוויח לכם פחות.
אורי ענבר הוא במאי ותסריטאי. ביחד עם דורון צברי הוא יצר את הסרט "המדריך למהפכה" על רשות השידור
*
היום פתחו עובדי רשות השידור וקול ישראל בשביתה ללא הגבלת זמן במחאה על החלטת השר ארדן להביא לסגירת השידור הציבורי הקיים.