ההיכרות של העולה החדש עם מולדתו ההיסטורית מתחילה בשדה התעופה. מכוון שהחלטה לעלות היא אחת החשובות שהאדם מקבל בחייו, חרשתי את האינטרנט, דיברתי עם כל מי שידע משהו על התהליך, ובדקתי וביררתי כל דבר שרק עלה על דעתי. מובן, אם כן, שעניין כה חשוב כמו לטלפן למרכז הקליטה ולוודא שהם אכן שריינו לנו חדר לימים הראשונים בארץ, טופל גם הוא. רק בארץ הסתבר לי שזה בכלל לא עוזר.
במקצועי אני חוקר תרבות ארגונית והתנהגות המונים, ולכן מבחינה מקצועית ישראל מרתקת: בהקמתה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית – כולל תחיית הלשון העברית, יצירת כל המוסדות, בעצם מדינה שנבנתה מאפס כי מעולם לא הייתה ליהודים מדינה מודרנית – ראיתי קודם כל "סטאדי-קייס" מדהים. ההוכחה לכך שהאנושות למדה לבנות לא רק בניינים, אלא גם חברה, מדינה – מהיסוד, באמצע המדבר ממש.
וכך מצאנו את עצמנו באולם ההמתנה בבן-גוריון – רעש, בלגן, בכי של ילדים, המון אנשים, כולם מתרוצצים. בהתחלה חשבנו שקרה מצב חירום – התור לא זז, האנשים רק מתווספים, אף אחד לא יוצא. אחרי חודשים הבנתי שככה זה בארץ. לבסוף התור התחיל לזוז. מגיע תורי, ואז מתברר שלא צוין בטפסים שלי לאן אני אמור להגיע. אין כתובת או מספר טלפון של מי שאמור לקבל אותנו.
כמובן שהודעתי וביררתי שההודעה התקבלה, אני מנסה לחפש את האישור במייל, אבל המהירות של הוויי פיי החינמי היא כזו שאנחנו עלולים לשבת באולם ההמתנה עוד שנתיים, ובינתיים מתקרבת השבת… לא אלאה אתכם בפרטים על ההמשך, אציין רק שבמשרד הקליטה, כנראה, רגילים למעשי גבורה יומיומיים וכך הצליחו לתפוס את מרכז הקליטה בטלפון ובמאמץ-על אני יוצא משם שמח וטוב לב, כשבידי הפתק עם הכתובת ואישור "הכול בסדר".
בימים הראשונים בארץ, הכול סגור כי שבת, אין לנו מה לעשות. רק ליהנות מהארכיטקטורה הישראלית המפורסמת – כלומר, פונקציונליות מופשטת וטהורה. בברית המועצות בימי חרושצ'וב נבנו המון בנייני דירות מאוד פונקציונליים, בצניעות, בפשטות, בנייה זולה כדי שכל משפחה תקבל דירה משלה. בישראל זה דומה מאוד: למה להכניס צינורות של מים וביוב, חוטי חשמל וכדומה בתוך הקירות? זה גם יקר יותר, וגם אין כאן סכנה של כפור, אז נזרוק את הצינורות והביוב בחוץ. שאלתי את המקומיים למה זה ככה, ושמעתי שוב ש"ככה זה בסדר", כלומר, למה להשקיע אם זה עובד גם בלי השקעה?
במהלך הימים הבאים, בביקורים בבנק, במשרדי ממשלה ובמרפאה, שמעתי את המילה "בסדר" במקומות שבהם היה מתאים להשתמש במילה אחרת האהובה על הישראלים – "בלגן". הדבר היחיד שעובד תמיד ובכל מקום זה מכונת המספרים. אתה חייב לקחת מספר ולחכות לתורך. משם – אי אפשר לדעת. מישהו צועק, מישהו מתווכח, מישהו אחר מתמקח כמו בשוק – יאללה, בלגן.
היום אני מבין שזה הרגיל שלהם, אבל בזמנו מאוד הופתעתי. לא הצלחתי ללמוד לצעוק ולהתווכח ולהפוך שולחנות, אבל למדתי כלל אחר שמסייע בידי: אם פקיד כלשהו מוכיח לך בהתקף של קריזה שמה שאתה מבקש הוא בלתי אפשרי ואף לא הכרחי, כדאי פשוט לבוא למחרת כאילו כלום לא קרה, להגיע לפקיד אחר והוא ייתן לך את מבוקשך בשקט ובלי בעיות.
זה מה שמצאנו כשחיפשנו את המילים "גבר ישראלי" בשאטרסטוק
אחר כך באה ההיכרות עם בתי הספר הישראלים: 35-40 תלמידים בכיתה, ולאף אחד לא ממש אכפת מהילד שלך, כלומר – זה לא שלא אכפת אבל "יהיה בסדר". הילד לומד טיפה עברית וטיפה אנגלית – ובשאר הזמן פשוט יושב ובוהה בקירות בלי להבין כלום. הפגישות עם המנהל והמחנכת לא הועילו הרבה – אבל איך אנחנו יכולים ללמד אותו, הם שאלו, אם הוא לא יודע עברית. שאלתי אותם אם זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שמגיע לבית ספר תלמיד עולה חדש ללא ידע קודם בעברית (שלא לדבר על זה שרוב תושבי כדור הארץ לא יודעים עברית ובכל זאת, נניח, מצליחים ללמוד מתמטיקה). לא קיבלתי תשובה. הילד, לעומת זאת, למד מהר את המנטליות והתחיל לסרב לעזור בבית כי מי שעוזר הוא פראייר, ואם יש בעיה שמישהו אחר יכול לפתור, אין סיבה לפתור אותה בעצמך.
המשכתי להכיר את שיטת ה"בסדר" במקום שבו פחות ציפיתי לפגוש אותה – מערכת הבריאות. לפני שנה עברתי תאונת עבודה והייתה לי פריצת דיסק. הטיפול נבחר במהירות – משככי כאבים נרקוטיים ופסיכותרפיה של "לאט לאט, סבלנות". ברוסיה היה לי מושג ברור מה עושים במקרה כזה: מחפשים קשרים אצל הרופאים ומציעים שוחד. כאן, לעומת זאת, אין לי מושג. אולי הקשרים היו עוזרים, אבל אין לי. לתת שוחד לא מקובל פה, אבל אולי יעזור לי לנדנד.
לאחר שנה של המתנה, קיבלתי תור לניתוח. ההתנהלות בחדר הניתוח הזכירה לי את שדה התעופה של היום הראשון בארץ. בזמן ששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי למרדים, המנתח חיפש בקדחתנות את מכשיר הרנטגן הנייד. אנשים נכנסים ויוצאים, הטכנאי נעלם, אחיות לובשות סוודרים מעל החלוקים, מקשקשות על החדשות האחרונות, יוצאות לשתות קפה ולעשן. בלגן כבר אמרנו?
הניתוח הסתיים בהצלחה. הצלחתי להזיז ידיים ורגליים והתעודדתי בידיעה שהרפואה הישראלית מפורסמת בכל העולם כמצוינת. השלב הבא היה פחות מוצלח: שוחררתי מבית החולים מוקדם מדי, והפצע, שלא נתפר כראוי, הזדהם. איש לא רצה לטפל בעניין – כאבים וחום אחרי ניתוח כזה הם נורמליים, כלומר, שוב "יהיה בסדר". רק כעבור שלושה שבועות של סבל אושפזתי שוב כדי לעבור ניתוח חוזר.
המסקנה? אין דבר כזה רפואה ישראלית, כי אין נהלים שברורים לכולם, הכול נתון בידי הרופא שבמקרה נפלת עליו. יש רפואה של דוקטור א', שמזלזל בתלונות ומדבר את גישת ה"יהיה בסדר", ויש רפואה של דוקטור ב', שהגיע מיד ובחינם כדי לתקן שגיאה של עמיתו.
כמו ליהודים רבים מברית המועצות לשעבר, יש לי במשפחה רופאים, מוזיקאים ומדענים. גם בני משפחתי וגם מכריי היהודים הרוסים הם אנשים שונים מאוד זה מזה, אבל לכולם יש תכונה אחת משותפת – הם עושים את העבודה שלהם בהתלהבות. כנראה בגלל האנטישמיות, היהודים יצרו לעצמם תחושת חובה של לעשות את מה שהם עושים כמו שצריך, בלי לוותר לעצמם, בלי לזלזל. לא ברור איך דווקא בישראל התכונה הזו הלכה לאיבוד ו"יהיה בסדר" הפך לצרה לאומית אמתית, ממש כמו מין פולש של ארנבות באוסטרליה, המתרבים ופוגעים בכל חלקה טובה.
לפעמים זה רק מעצבן, לפעמים זה באמת מסוכן, למשל בחדר ניתוח. אבל גם בכל מה שקשור לניהול המדינה, זה לא פחות חשוב. בעיות קשות שלא נפתרות שנים כי אין כללים ברורים, אלא רק רצונו הטוב של הפקיד. זו לא שיטה לנהל דברים, והניסיון העולמי הוכיח את זה לא פעם. מספר גדול של חיילים לא מספק ביטחון כמו שיטות עבודה מאוד מדויקות, חוקים ברורים ובית משפט יעיל – גם את זה העולם כבר למד.
צריך לחקור ברצינות שיטות מוכחות לניהול מדינה מודרנית, ולגייס לשם כך את הידע והסקרנות המדעית של עם הספר. בכל הזמן הזה שלא הייתה לנו מדינה, אחרים צברו קילומטראז' מוכח. יש לרדת מהשיטות של "יהיה בסדר" ולעבור לשיטות ניהול שהוכחו כיעילות – כי ככה לא בונים מדינה עכשווית.
המאמר פורסם לראשונה בשפה הרוסית באתר רלוונט-אינפו
