לפני כמה שבועות "יצאתי מהארון", וחשפתי את היותי נפגעת מינית. מטרת הפוסט שפרסמתי בפייסבוק שלי הייתה התמודדות עם תופעה קשה של קורבנות התקיפה המינית בישראל: לשרוד את אטימות המערכת ולנסות להגיע לקבלת מיצוי הליכים מול האשמים.

בישראל מדווח כיום כי כל אישה שלישית נפגעה, הותקפה או הוטרדה מינית, אבל אני לא זקוקה לסטטיסטיקה הזו בשביל לדעת שאני לא לבד. כמי שפגעו בה בגיל מאוד צעיר, הספקתי להשוות את המקרה שלי למאות אחרים שפורסמו בתקשורת, לנתח, לזכור אותם ולעקוב אחרי התקדמות הפרשה עד למתן גזר הדין. לא מדובר בהליך טיפולי שגרתי.

במרוצת השנים הבנתי שההתמודדות היא לא רק עם הזכרונות, הפחדים והתופעות שליוו אותי אחרי ההתעללות והאונס שעברתי, אלא גם עם הצלקות שהותירו הנסיונות להביא לצדק ולמיצוי הדין עם הנאשם. השתלשלות האירועים שמשפחתי ואני עברנו, במחשבה תחילה, הביאו אותנו לתבוסה כללית מול מערכת "הצדק":

1. כשהמקרה שלי דווח לראשונה הייתי בת תשע. האנס היה שכן שגדול ממני ב-11 שנים והאונס התחיל, כך נודע למשפחתי ולי בדיעבד בזכות עדותו, כשהייתי בת ארבע. כשסיפרתי על כך לראשונה, כאמור, הוא היה חייל בצה"ל, ואחותו הקטנה היא כאחותי, והיא קטנה ממני בשלוש שנים. המהלך הראשון שנעשה אחרי הדיווח הוא לקחת לאבא שלי את הנשק האישי. אני תומכת במהלך באופן כללי, אבל אם כבר חושבים רחוק – מה עם לבדוק האם פגע גם באחותו? ככל הידוע לי הנושא נותר לבחירת הוריה לבדיקה, ללא התערבות יועצת או חוקר ילדים.

2. החייל נשפט בבית דין צבאי, התובעת הייתה מדינת ישראל. הוריי, שרצו להיות מעורבים במתרחש, הגיעו עשרות פעמים לבית המשפט הקרוב לביתם במרחק של כשעה נסיעה לכל כיוון, רק כדי לגלות שהדיון זז או התקיים בדלתיים סגורות. המדינה ייצגה את הקורבן, והקורבן היה המדינה שהפסידה חייל קרבי. אני לא הובאתי לדיון בבית המשפט, ולו פעם אחת.

3. לאחר מספר חודשים נמסר להוריי טלפונית גזר הדין: תשעה חודשי מאסר בפועל. האשם הודה בכל המיוחס לו ושיתף פעולה עם החוקרים, אך לאחר ששכר עורך דין לא הסכים להוסיף דבר או להגיב. עורך הדין, שהפך להיות מייצג של נאשמי אונס, פדופיליה וגילויי עריות רבים - הצליח להשיג לשכן שלי תשעה חודשי מאסר בפועל. בכלא צבאי.

4. משפחתי עשתה כל מה שמשפחת קורבן להתעללות מינית ביישוב קטן יכולה לעשות, וברחה משם לפני השחרור המוקדם של זה שנמצא אשם. כמובן שבכלא הצבאי לא היו קטינות, ונוכה לו שליש על התנהגות טובה.

תביעה אזרחית נגד האנס שלי

עת השתחררתי מהצבא הרופאים המליצו לי על תביעה אזרחית. הסיקור התקשורתי של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית תפס תאוצה עם השנים, ואני הייתי עוקבת בסבלנות אחרי גזרי דין ומרגישה תחושת החמצה בכל פעם שהייתי שומעת על אנס שקיבל מספר דו ספרתי של חודשי מאסר, ואף שנים במקרים מסוימים. האמנתי שבגלל שהנושא מדובר יותר, ייעשה גם יותר חסד עם הקורבנות. החלטתי לתבוע בתביעה אזרחית, בסיוע של משפחתי התומכת, ומתוך הבנה כי מועד ההתיישנות על התיק שלי מתקרב.

בשלב מאוד מוקדם הסבירו לי עורכי הדין שהסבירות הגבוהה ביותר היא שאני לא אצליח לקבל את מה שאני מבקשת. הם צדקו אמנם, אבל הם דיברו על כסף ואני על צדק. עברנו בארבעה משרדי עורכי דין שמתמחים בתביעות נזיקין על רקע תקיפות מיניות, עד שהגענו למשרד שהסכים לקחת את התביעה הזו, בתמורה הזעומה שעשויה להתקבל בגינו (עו"ד רותם אלוני ייצגה אותי והייתה לי לאוזן קשבת לכל אורך התהליך, ועל כך לעולם אהיה אסירת תודה).

התביעה האזרחית היא תביעת נזיקין- משמע אני צריכה להוכיח נזק. היות והאשם הודה בכל המיוחס לו, נותר לתמחר את הנזק לסכום כספי. הליך הוכחת הנזק כרוך בבדיקה פסיכיאטרית ארוכה\ קשה וחודרנית אחת לפחות (הנתבע רשאי לדרוש בדיקה נוספת, ואם יש פער גדול המדינה תדרוש שלישית), חקירה על הנתבע בטרם פתיחת ההליכים, וכל מסמך ועדות מהתביעה הפלילית, שהביאו להתייצבות מול הזכרונות והאירועים באופן ישיר וכואב.

במהלך החקירה על הנתבע התגלה כי הוא נשוי ואב לילדה בת שלוש. בתום המשפט הילדה הייתה כבר בת חמש, ואשתו בהריון עם ילד נוסף.

לאחר מספר דיונים, כתב הגנה מבזה (בו כתב האנס הפדופיל שלי שהוא לא מכיר בנזק שנגרם) ומספר חודשים גדול מהעונש של זה שהודה בכל המיוחס לו, הגענו לשלב הכרעת הדין. השופטת הייתה מאוד ברורה- אין ספק, אמרה, שהאירועים השפיעו עליי, ושמיצוי הדין בתביעה הפלילית היה טראומה קשה לא פחות עבור משפחתי ועבורי. מגיע לי מעל ומעבר לדרישת הפיצוי שנקבתי, אמרה. יחד עם זאת, הסבירה השופטת, לאב במדינת ישראל יש מחויבות להגן על ילדיו. אם יפצה אותי- זה במקום האוכל שאמור להעניק לילדיו. לכן הציעה השופטת שתי אפשרויות לבחירתי: מחצית הפיצוי בהוצאה לפועל, או עשירית מהפיצוי במיידי.

עורכת הדין שלי הסבירה לי שבמדינת ישראל הוצאה לפועל היא דבר שלוקח זמן. זה אולי יגרום לאי נוחות עבור אב השנה הנתבע, אבל אני אאלץ במשך זמן רב להסתכל כל חודש על חשבון הבנק שלי ולראות את שמו. במלים אחרות - קחי את הכסף ותברחי. וכך עשיתי.

"נתקפת זעם, אשמה, תחושת אי צדק, אי השלמה, ובעיקר נאנסת". אילוסטרציה: שאטרסטוק

אבל אי אפשר לברוח מהאמת. מהר מאוד גיליתי שהתביעה פגעה בי יותר מאשר שסייעה לי להתמודד עם שם התואר שלי, קורבן התעללות מינית. כדי לקבל את הכסף נדרשתי להגיע למשרד עורכי הדין בפעם האחרונה. שחור על גבי לבן היה המסמך שאמור היה להעניק לי צ'ק ממצה הליכים, ובו צמד המלים "הסכם פשרה".

האירוע שהתחולל בי באותו רגע פרץ החוצה ויצאתי החוצה מהמשרד המפואר נתקפת זעם, אשמה, תחושת אי צדק, אי השלמה, ובעיקר נאנסת. עליי להגיע להסכם פשרה איתו? לא יכולתי לחתום על זה. עורכת הדין שלי הצליחה להסדיר את עניין ההעברה הכספית אליי מבלי שאצטרך להגיע שוב או לחתום, אבל ההבנה שאני הגעתי לפשרה עם מי שהעניק לי את פרדוקס האישיות שלי היא תחושה שמלווה אותי עד עצם היום הזה.

מדינה, קחי אחריות

עם התחושה הזאת פניתי בכתב לפני מספר שנים לשרת המשפטים דאז, ציפי לבני, למשרד הפנים ולביטוח הלאומי עצמו. הצעתי למדינה, באמצעות בדרכים הבאות, לקחת אחריות:

1. סיוע של המדינה, גם במקרה של נכות נפשית. העובדה שהוכחתי נזק נפשי לצד יכולת לפרנס את עצמי, לא אמורה למנוע מהמדינה להציע לי סיוע להמשך טיפול. להפך, זו אמורה להיות מחויבות שלה.

2. מבחינת המדינה ריצוי העונש בכלא, צבאי כאזרחי, ממצה את הליך השיקום. ודאי יש טיפולים והאסיר עובר תהליך כלשהו, כך אני רוצה לקוות בכל אופן. התהליך הזה ממומן על ידי המדינה – כלומר מכספי המסים שאני משלמת – אבל אף אחד לא מטפל בקורבנות. הפיצוי הזעום שקיבלתי מהנתבע לא מכסה את הטיפולים שעברתי – אני שילמתי על השיקום שלו, ולא הוא או המדינה אחראים על השיקום שלי.

3. חוק ההתיישנות במקרי אונס דומה להפסקת ציון יום הזכרון לשואה ולגבורה מטעמי התיישנות המקרה. מדובר על אירוע שאי אפשר לשכוח, או לסלוח עליו. אם חוק ההתיישנות נועד כדי לתת לנאשמים הזדמנות להשתקם ולהיטמע בחברה הרי שגם לנו, הקורבנות, מגיעה הזדמנות שווה, לכל הפחות. חברה מתוקנת ובריאה צריכה לאפשר לקורבנות תקיפה מינית להגיש תלונה בדבר אירוע כזה ולהביא לשיקום של הנאשם, כמו זה של הקורבן.

4. קיצור עונש מאסר בגין התנהגות טובה לנאשמי אינוס והתעללות מינית היא יריקה בפרצופי המתלוננות. הפיתויים ובחינת הצלחת השיקום נעשית על הסביבה החיצונית כיוון שהגירויים שהביאו למאסר של אותו אדם בשיקום לא נמצאים בין כותלי הכלא. לעומת זאת, תחושת הביטחון הרעועה של הקורבן מתקצרת גם היא יחד עם ההקלה בריצוי העונש. ודאי כאשר אין הודאה במעשים- שמעידים על שיקום לקוי משהו מלכתחילה. אם הליך השיקום לא הסתיים, מדוע שיקוצר העונש?

אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה נבגדת על ידי המערכת. התחושות שלי אינן מקוריות בקרב נפגעות תקיפה מינית שתבעו או הגישו תלונה. במקרים אחרים, יש להוסיף, מצטרפת לתחושה הזו גישת החקירה ובדיקת נשיאת האחריות של הקורבן באירוע. "למזלי", אלו נחסכו ממני כיוון שאני הייתי קטינה והוא פדופיל.

לפני כמה שבועות פרסמתי פוסט בפייסבוק. רציתי "לצאת מהארון" עם הסוד שלי, אבל הייתה לי עוד מטרה. קראתי לנשים לא להתלונן עד שהשיטה לא תשתנה. עד שהשינוי המיוחל לא יבוא, הליך התלונה, התמודדות עם תביעות והכרעות גזרי דין, הן אונס שני. התחושה האישית שלי היא שמהתמודדות על ההתעללות המינית שעברתי הפכתי להיות קורבן להתעללות מדינית.