השבוע, בדיוק לפני שלוש שנים, השלמתי את התהליך שמאפשר לי לראות את שתי בנותיי מספר פעמים בשבוע בשעות שבהן הן עדיין ערות ולא רק בשישבת. אם אתם אבות עובדים שרוצים לראות את הילדים שלכם אבל אף פעם לא באמת מצליחים, יש מצב שכבר ניחשתם מה הייתי צריך לעשות כדי שזה יקרה:
כן, התגרשתי.
בשוק העבודה הפטריארכלי והלא ממש מתקדם בישראל, תפקידו של האב מסתכם ברגע שבו זרע פוגש בביצית. מאותו רגע ואילך, חוזר העובד הישראלי לפס הייצור, כי את היצירה האנושית שברא יחד עם בת זוגו הוא הרי לא באמת צריך לראות.
- אבא מעורב לא זקוק לטבלאות אקסל
- חלמתי להניח לאבא כרית על הפנים ולגמור עם זה
- איזה אדם שפוי רוצה את המפלצות האלה בחזקתו?
לפני כ-120 שנים, יצאו סבי סבינו למאבק למען יום עבודה בן שמונה שעות. הפועלים, שיצאו בהמוניהם מהמפעלים – תחילה בארצות הברית ואז במערב אירופה – נאבקו על הזכות לגדל את משפחתם, דבר שלא התאפשר כשהם עבדו במהלך כל שעות הערות. המאבק היה כרוך באבידות של כמה עשרות פועלים אמריקנים (שנורו למוות בהפגנה שנערכה ב-1 במאי, שהפך מאותו הבוקר ליום הפועלים הבינ"ל), אבל לבסוף, המעסיקים והממשלות הבינו שבני אנוש זכאים לראות את תוצאת המפגש של הזרע והביצית כשתוצאה זו גדלה ומתפתחת, להקנות לתוצאה חינוך וערכים ואפילו – לא עלינו – ליהנות מזמן איכות עם המשפחה שלהם.
אותן הסכמות מובנות מאליהן (לכאורה) שרדו עד הדור של הורינו בני ה-65-75 כיום, שירשו הסכמים קיבוציים ושוק עבודה הגון והוגן מהדור שהקים את המדינה. הורינו, האנשים שגידלו אותנו וראו אותנו כל ערב כשחזרו מהעבודה בארבע או חמש אחר הצהריים, העדיפו להמיר את הזכויות העתידיות שלנו בעבור מולך הצריכה. תמורת עוד כסף, הם החליפו הסכמים קיבוציים, שעיגנו את הזכויות שסביהם לחמו בשבילם, בחוזים אישיים – כאלה שמפרקים את הסולידריות בין העובדים ושמים את כולם במצב של "כל אחד לעצמו ולגורלו". שוק העבודה ההגון הפך לשוק של איש ידו באחיו, ומי שנשאר לעבוד, הם אלה שמסכימים להקריב את כל כולם למען התאגיד בו הם עובדים.
ציור: נטלי ד'ארבלוף
יום העבודה בן שמונה השעות נשחק מזמן, ואיתו נשחק גם מחזה האבות המגיעים בשעה הוגנת וסבירה מהעבודה שמשלמת להם שכר הוגן וסביר. כמוני, כל הגברים יודעים, שלו היינו ניגשים למי מהמעסיקים שלנו ומבקשים לצאת מוקדם כדי לאסוף את ילדנו מהגן או מבית הספר פעמיים בשבוע, היינו מקבלים מבטים תמוהים שהיו מתחלפים מיד במבטים של מורת רוח, ומשם קצרה הדרך למעמד של עובדים מוערכים פחות. הרבה פחות.
וכעת החליטה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת להעביר לקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג (מרצ), לפיה גברים יהיו זכאים ל-5 ימי חופש אחרי לידת בנם או בתם, בנוסף ליום היעדרות חוקי ביום הלידה עצמו. זה לא שחלילה הם יקבלו ימי חופשה בתשלום באופן אוטומטי, אלא 3 ימי חופשה בתשלום ועוד יומיים כחופשת מחלה – אבל כזו שמזכה בתשלום. "זהו הישג היסטורי, לא פחות", אמרה זנדברג לאתר ynet, "לראשונה תהיה לאב זכות מעוגנת בחוק להיות בבית בימים הראשונים אחרי הלידה. זאת הפעם הראשונה שהמונח "חופשת אבהות" ייכנס לספר החוקים בישראל".
הצעת החוק אושרה בוועדה על אף התנגדות המעסיקים, שלא הצליחו להבין למה הם צריכים לשלם כסף לעובד הבטלן שלהם, האפס הזה שחושב שהוא צריך להיות עם התינוק או התינוקת שלו בשבוע הראשון לקיומם בעולם. בוועדה, טענו המעסיקים שמדובר בהוצאה כספית נוספת שמושתת עליהם, ושהם נאלצים לשלם על ימים שבהם הבטריות האנושיות של המפעל שלהם לא נמצאות בעמדותיהן. הם טוענים, כמו תמיד, שילדים זה עסק של בטריות ממין נקבה, ולא של בטריות ממין זכר.
הרי יש לי פין, לא? אז למה שבן אנוש עם פין יראה את הילדים שלו? הרי מדובר – כך לפי שוק העבודה הישראלי – בתפקידם של בני אנוש עם פות. הרי אבות הם לא פקטור בגידול ילדיהם. הרי לנשים אין שום רצון לקריירה או להתפתחות אישית, אלא רק "דחף אבולוציוני" להיות אינקובטורים ואז בייביסיטר – הנה, יש אפילו אינדיקציה אמפירית: הן מקבלות שכר שנמוך בשליש מגברים. מה, זאת לא הוכחה מובהקת לזה שהן לא רוצות קריירה??? נו באמת, מה אתם מבינים.
למעשה, ביותר ממובן אחד, התפרקות המשפחה שלי היא שאפשרה לי לבלות זמן עם המשפחה שלי. ככה זה בשוק עבודה שוביניסטי ומטומטם. רק אחרי הגירושין, יש בכוחי לדרוש ממעסיקים לכבד החלטה של כבוד השופטת בבית הדין לענייני משפחה בירושלים, ולאפשר לי לצאת פעמיים בשבוע להוציא את בנותיי מבית הספר ולבלות איתן זמן איכות.
נותר רק לקוות שבשלב מסוים, יתעשתו העובדים שאינם מאוגדים בישראל, ויקימו ועדי עובדים שידרשו את הדרישה הכי פשוטה שיש – לדאוג לשוק עבודה נורמלי, כזה שבו עובד איננו בטריה. כזה שבו עובד איננו עבד, שוק עבודה בו אבות מגדלים את ילדיהם, ומבלים איתם זמן. שוק עבודה בו אבות עובדים יכולים לראות את הילדים הקטנים כשהם עדיין ערים כמה פעמים בשבוע, והם לא צריכים לפרק משפחה כדי לגדל משפחה.