לשפוך את התינוק עם המים (של האספרסו)

אז ועד עובדי רשות התעופה הוא הגורם ליוקר המחיה בישראל?

גיא רולניק מנהל מאבק ראוי באמצעות "דה מארקר" על חלוקת הכנסות שוויונית יותר במדינת ישראל. כחלק ממאבק זה, רולניק מזהה את הוועדים הגדולים וההסתדרות כגורמים לבעיה. בסוף השבוע התייחס בהרחבה לוועד עובדי רשות התעופה, ולאופן שבו הוא גורם, לטענתו, להעלאת המחירים של שירותים שאנחנו צורכים בהגיענו לנתב"ג. כפתרון מציע רולניק את המודל הסקנדינבי-גרמני, אך האם פתרון זה אכן יכול להתקיים במדינה שלפי תפישת והתנהלות קברניטיה עדיין מצויה תחת איום קיומי?

המאפיין החשוב ביותר של המודלים הסקנדינביים והגרמניים הוא חשיבה ופעולה לטווח ארוך – גישה עסקית לפיה אחד ועוד אחד זה יותר משניים. קשה לי לחוש שגישה זו מאפיינת גם את הכלכלה הישראלית שבנויה עדיין על כוח, כוחנות ומשחק סכום אפס. נדמה לי שמדינת ישראל עדיין מתנהלת לטווח הקצר – בגלל ה"איום הקיומי" התמידי: ואם אדם לא בטוח שיחיה מחר, הוא בדרך כלל לא עושה תכניות למחר.

ההיגיון מאחורי קיומה של ההסתדרות בנוי על אותם משחקי כוח ישראליים. והיה זה אך הגיוני לנצל את כוחם של הוועדים הגדולים בחברות הממשלתיות המונופוליסטיות, כדי להיטיב את תנאי העבודה של שאר העובדים אשר אינם נמצאים במוקדי הכוח הישראליים, הבעיה היא שלא זה המצב בהסתדרות הנוכחית. אך אולי הדרך לתיקון  לא עוברת בביטול הכוח שקיים בידי העובדים כיום, אלא בתיקון ההסתדרות?

רולניק מרבה להשתמש במשכורות הגבוהות של ה"מקושרים" בבנקים, בחברת החשמל, ברשות שדות התעופה ובוועדים הגדולים האחרים כגורמים ליוקר המחיה בישראל. אני חולק על טענה זו: אם נבחן את מחירי החשמל בישראל, לדוגמה, האם אכן הוא יקר יותר בהשוואה למקומות אחרים בעולם? וכן, האם השירות של חברת החשמל הישראלית אכן נחות בהשוואה לסטנדרט העולמי המקובל?

הסטת תשומת הלב אל העובדים בחברת החשמל, למשל, היא דרך קלאסית לנצל רגשות אנושיים בסיסיים של הקנאה באחר, במקום להתמקד בעיקר. גם שכר עובדי הבנקים לא משפיע באמת על מחיר העמלות: מדיניות בנק ישראל באשר למקורות ההכנסה הפוכה מהמודל העולמי: בישראל שני-שלישים מהכנסות הבנקים הם מעמלות ורק שליש מאשראי, בעוד שבעולם המודל המקובל הוא הפוך. זה הגורם האמיתי ליוקר המחיה, כאן טמונה הבעיה האמיתית. אין באמת קשר ישיר בין תנאי השוק המאפשרים גבייה של עמלות יקרות, לבין השכר החציוני של עובדי הבנקים.

וכך גם שכר עובדי רשות שדות התעופה אינו משפיע במאום על יוקר המחיה בישראל, גם אם מחיר כוס קפה ב"ארקפה" בנתב"ג הוא אחד מפלאי הבריאה.

רולניק ו"דה מארקר" מרבים גם להתייחס לפנסיה התקציבית כגורם ליוקר המחיה. אולם בישראל הפנסיה התקציבית דווקא טופלה ביד חזקה. מובן שעדין ישנם כסי שומן שנהנים מאפליה לטובה, בעיקר במשרד הביטחון, אך לא רק –  אבל מצבנו שפיר לעומת הנורמה העולמית, כלומר גם כאן הכוח של ההסתדרות לא מנע היערכות כלכלית סבירה של הרגולציה הישראלית לקראת עידן חדש בפנסיה.

ההנחה והטענה כאילו ביטול כוחה של ההסתדרות יוביל להקמת ועדים בסגנון הגרמני– סקנדינבי, מונע "מקושרים", היא הנחה לא מוצקה במיוחד באקלים הישראלי. אני רואה קרבה יתרה דווקא למודל האמריקאי שעשוי לשרור במצב זה – כלומר שהחזק ישרוד על חשבון החלש. הדרך לתיקון המצב בישראל לא עוברת בביטול המוסדות הקיימים לרווחת העובדים –  אלא בשינוי שלהם.