ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו פסלה הצגה על סמך פוסט מעמוד הפייסבוק של היוצרת

תקציר בן משפטים בודדים הספיק לוועדת ההיגוי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, כדי לפסוק שההצגה "אסירי הכיבוש" של היוצרת עינת ויצמן, מהווה הסתה מסוכנת ולכן פסלו אותה מלהשתתף בפסטיבל. לפני מספר שבועות, במסגרת ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו, התקבלה ההחלטה לפסול את ההצגה שעוסקת באסירים ביטחוניים, בטיעון שהפסטיבל סובל מחוסר גיוון. כמו כן דווח באתר NRG  שראש העיר וסגנו, החבר בוועדת ההיגוי, התנגדו להצגה בטענה שהמצב בעיר הוא רגיש ועל הפסטיבל כאירוע עירוני לתת מענה לתושבים.

עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, פנה לוועדת ההיגוי בטענה שאין זה מסמכותם לפסול הצגה, ודרש שיתכנסו שוב. אתמול התכנסה הוועדה שוב, ואשררה את ההחלטה הקודמת.

בניגוד לשערורייה הקודמת, בה מינהל התרבות ביקש לעיין במחזה של עינת ויצמן שהוצג בפסטיבל האחרון כדי לבדוק אם קיימים בו חומרים שהריבון רואה בהם חתרניים, ועדת ההיגוי הפעם הסתפקה בתיאור הנושא מפי הצוות האמנותי, ובמצגת שהוקרנה בפניהם הכוללת פוסט מעמוד הפייסבוק של היוצרת שהוכנה על ידי אחרים בוועדה, שרצו לעמוד על טיבה.

בעקבות ההחלטה התפטרו אתמול מהוועדה הבמאית דניאלה מיכאלי ופרופסור שמעון לוי. מנהלו האמנותי של הפסטיבל, אבי גיבסון בר־אל, מסר בתגובה ל"הארץ" כי מהלך הפסילה הוא "תקדים מסוכן", ואמר שהוא והוועדה האמנותית ייפגשו בקרוב כדי להחליט על צעדיהם הבאים.

"בישיבה של וועדת ההיגוי העלו על המסך פוסט מהפייסבוק שלה, שבו עינת מתארת מפגש שערכה במסגרת תחקיר שהיא עושה להצגה", מספרת מיכאלי, "זה, בנוסף לתקציר שהביא המנהל האמנותי, הספיק כדי לפסול את ההצגה, כי הרי אין טקסט עדיין, ובוודאי שאף אחד לא קרא אותו.

"אני חושבת שוועדת ההיגוי חורגת מתפקידה, שאינו להתערב בתכנים האמנותיים – כי יש מנהל אמנותי שזה תפקידו. רוב יושבי הוועדה אינם אנשי תוכן, וגם אם היו, הם לא מגיבים על סמך עשייה אמנותית, אלא על סמך תקציר. בעיני זה לא ראוי כי זה יושב על תוכן שמגרד בעצבים, ולא על אמנות. אני לא יכולה לקחת חלק בוועדה כזו. מסבירים לי כל הזמן שאני לא חיה בעכו ולא מבינה שהעיר לא יכולה להכיל את הרגישויות האלה, אבל פסטיבל עכו הוא פסיטבל תיאטרון אחר שמתפקידו להעז, לגרד, לבדוק גבולות. אני דווקא סומכת על עכו שיכולה להכיל את זה".

הפוסט שהוצג מול ועדת ההיגוי

עכו התגייסה למאמץ ההשתקה

אירוע ההשתקה הזה לא עורר תהודה רבה כמו מקרים קודמים, אולי משום שהפעם מנצח עליו ראש עיר פריפריאלית ולא שרת התרבות. אבל דווקא מסיבה זו, הוא מסמן נקודת שפל חדשה ומסוכנת עוד יותר מקודמותיה במדרון התלול של חיסול מה שנותר מהדמוקרטיה בישראל.

היתה זו רק שאלה של זמן עד שהרדיפה הממשלתית של קולות ביקורתיים, שנעשית באופן סדרתי באמצעים בלתי לגיטימיים של חריגה מסמכות, תופנם אצל הגורמים הנתמכים שיבצעו זאת בעצמם. שמעון לנקרי, ראש עירית עכו, שמגייס את העירייה שהוא עומד בראשה למאמץ הלאומי של השתקת המחאה נגד הכיבוש, כבר לא טרח לכסות על מעשיו במצג שווא של עיון מדוקדק בתוכן, ומסתפק במצגת פייסבוק בסגנון החביב על דוד ביטן בבואו לדון בעבודת התאגיד.

כשהתקבלה הקביעה של הוועדה, כי הצגה שמבוססת על סיפורים ומכתבים של אסירים פלסטינים שנעשית בידי יוצרת שמאלנית לא תוכל להשתתף בפסטיבל, השלימה מירי רגב את המלאכה שבה החלה, במהלך קצר בן שנתיים בלבד: מוסדות התרבות והרשויות המקומיות מאמצים את רשימת הנושאים האסורים ואת היוצרים שמהם יש להיזהר.

שרת התרבות פועלת גלויות באמצעות קידום המושג המופרך שהגתה, "חופש המימון", שמצליח משום מה לתעתע ברבים כאילו הוא מייצג משהו מבין החירויות הדמוקרטיות. לנקרי לעומתה, מתחבא מאחורי טענות שקריות על "היעדר מגוון". קשה להבין כיצד הסרה של יצירה אחת מבין תשע תתרום לגיוון שלהן. יישום בהיחבא של משאלת הלב הממשלתית, חרף ההבהרות שסופקו לו על ידי האגודה לזכויות האזרח באשר לחריגה מסמכותו, מציבות את לנקרי בעמדה מוסרית נחותה אפילו מזו של רגב.

אולם מי שניצב בעמדה נמוכה עוד יותר בסולם הערכי הזה, הוא מנהלו האמנותי של הפסטיבל, אבי גיבסון בר-אל. קל לדמיין את ההצדקה המביכה שהמציא לו מי שהתקרנף ונתן יד לסתימת הפיות הזו, בכך שקיבל הגזירה מבלי להתפטר, כפי שמנהלי עבר החברים בוועדת ההיגוי עשו.

גיבסון, שמצווה היה עליו מתוקף תפקידו להבהיר, כי התכנית האמנותית שהציג בפני הועדה הינה מקשה אחת, אולי מספר לעצמו שאילו היה מפנה את מקומו, יצירות אחרות היו נפגעות. בכך, הוא בהחלט משקף את רוח התקופה – במדינה בה קיימת רווחה לאזרחים בניכוי ערבים וחרדים, וישנה דמוקרטיה בניכוי נתינים פלסטינים, יתכן גם חופש ביטוי בניכוי עינת ויצמן. צנזורה פוליטית עומדת בניגוד מוחלט לערכים שלשמם קיים התיאטרון. נכונותו של המנהל האמנותי לקיים את הפסטיבל גם לאחר פסילת הצגה אחת, הינה בבחינת מתן הכשר לסתימת פיות בידי מי שניתנה לו הסמכות לייצג את ערכי חופש היצירה. גיבסון כמייצג האינטרס האמנותי מבצע עוול נורא פי כמה ממי שקיבל את ההחלטה.

קשה להבין כיצד הסרה של יצירה אחת מבין תשע תתרום לגיוון שלהן. ויצמן מתוך ההצגה "מחברות הכלא"

הטרגדיה הקשה כאן, לפני עצם ההשתקה, היא הסטת הדיון מן הנושאים שרצו האמנים המושתקים לדון בהם, לעבר שיח על עצם זכותם להופיע במסגרת מימון ממלכתי. עינת ויצמן ביקשה להביא אל הציבור בישראל סוגיה מרכזית בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. 800 אלף פלסטינים, בהם מספר מבהיל של קטינים, ישבו בבתי הכלא הישראליים במהלך חמישים שנות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה. רבים מהם מעולם לא זכו להליך משפטי והם מוחזקים בתנאים לא אנושיים.

הדיון בפסילת יצירתה של עינת ויצמן מצטרף אף הוא להתעלמות המוחלטת שמעודדת ממשלת ישראל, מסוגיית האסירים ומשביתת הרעב הנמשכת זה שבועות ארוכים. מי שיער בלבו כי דווקא אמנים פורצי דרך יהיו אלה שיסייעו להשתקה הזו. אם פסטיבל עכו יתקיים תוך קבלת הפסילה הזו, כל מי שייקח בו חלק גרוע ממירי רגב.