השבוע, נסעתי לתל אביב. מדי פעם בפעם יש לי "יום תל אביב" שאני מנסה לדחוס בו כמה שיותר עניינים של מרכז הארץ. הייתה לי פגישה בענייני כתיבה ב-14:00 והקדמתי קצת אז קבעתי עם חברה שסיפרה לי על דוּש מספר 3945 מסוג "אני כזה גבר גבר". זה היה כל כך קצר שאפילו לא הספקתי לומר לה שילך להזדיין, השמוק.

הגעתי לפגישה באנרגיה חיובית בסך הכל למרות שכשניסיתי להריץ בראש על איזה נושאים אני אכתוב היה לי בלאק-אאוט. אמרתי לעצמי: תהיי את ויהיה בסדר. בפגישה הרגשתי קצת במופע סטנדאפ כי שיתפתי בכל מיני דברים מצחיקים שקורים לי ביומיום והם מעוררי מחשבה על מי אני ומה אני ולמה אנשים כל כך באפס מודעות? היתה פגישה מצוינת מבחינתי, כי הן צחקו.

פגשתי עוד כמה אנשים שתי חברות וחצי בליינדייט שחתם את יום תל אביב. תפסתי 370 לבאר שבע. הגעתי לתחנה המרכזית, עצרתי במקדונלדס להיכנס לשירותים והילדה שביקשתי ממנה מפתח אמרה לי: "נראה לי זה סגור" אז אמרתי לה: "אז תביאי לי מפתח! יש לי פיפי!!", היא נשברה מהר מאוד ונתנה לי מפתח. יצאתי ממקדונלדס ובעודי צועדת את ההליכה המהירה של תחנה מרכזית בעשר בלילה צועק לי איזה בחור:

"היי את!"

אני עונה: "כן". וכבר עומד לצדי בחור צעיר עם משקפי שמש ועגיל טראגוס ממוצא אתיופי עם הליכה קצת ראפרית.

הוא שואל אותי: "תגידי, את כותבת בעיתון?"

"כן, פה ושם", אני עונה לו.

"שיואו איזה קטע! אתמול קראתי משהו שלך. כתבת על אמירי ברקה משהו?"

"כן"

ברגע זה אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ מהתרגשות. בחור זר מזהה אותי ברחוב בהקשר של המשורר האהוב עלי ביותר, תוך כדי שהוא עף עליו, זאת אומרת על ברקה – המשורר האמריקאי שביקר בחריפות את המדיניות הבטחונית של ארצות הברית ואת הגזענות הממוסדת שלה. המשורר שאיפשר לי באופן אישי לאהוב שירה ולדעת ששירה פוליטית היא רלוונטית וחשובה. המשורר שהשפיע על התפישה שלי כלפי אמנות בכלל ושירה בפרט – והבחור ממשיך: "תשמעי, זה פתח לי ת'מוח, אני אומר את זה כל הזמן לאנשים ואנשים לא מקשיבים לי, אנשים מעדיפים לא לדעת את ההיסטוריה ולא להכיר בזה שאנחנו חיים בעולם מעוות עם היסטוריה נוראית".

"כן, לאנשים קשה עם האמת", אני עונה לו.

אמירי ברקה

עכשיו הבחור כבר אמור לפנות ימינה לתחנת האוטובוס העירונית ואני שמאלה לעיר העתיקה והוא מציע ללוות אותי ולתפוס אוטובוס בתחנה הבאה. אנחנו ממשיכים ללכת ואיזה חרדי עוצר אותו בקריאת: "צדיק בוא תעשה מצווה…" והוא מעיף לכיוון שלו מבט של באמאשך עזובתי מהשטויות שך עכשיו ועונה: "אני לא יהודי", ואנחנו נקרעים מצחוק וממשיכים לדבר על אמנות ומוזיקה ועבודה ואבטלה ושיתוף הפעולה של כולנו עם המערכת הדכאנית הזאת.

החלפנו טלפונים, לא לפני שהבהרתי: "אני לא מתחילה אתך כן?"

היום הזה הסתיים בתקווה והבנה שאני לא מדברת לאוויר ולא טוחנת מים כמו שאני חושבת בנקודות זמן שונות. אנשים יודעים ומודעים, גם אם הם לא קוראים עיתון חכם או נמצאים באוניברסיטה ויותר מדי פעמים דווקא אלו שנמצאים באוניברסיטה וכותבים בעיתון כותבים כל כך הרבה בולשיט.

קלטתי שההכרה הזאת היא חמצן עבורי, אני נהנית מכל תזכורת לכך שהחיים האמיתיים מתרחשים מחוץ למעגלי שיח ומעבר לגדרות האוניברסיטה, וקורים דברים בראשים של אנשים "סתם".

אפשר לומר שהתבגרתי.

לפני שהגעתי לאוניברסיטה הייתי בטוחה שהאוניברסיטה תהיה בשבילי מקום להוציא את כל המחשבות "הבעייתיות" שלי ושאני אהיה במין חממה כזו של אינטלקטואלים שבאים ללמוד לשם שמים ולהתפתח רוחנית. בשנה השלישית לתואר הראשון (כן, לקח לי שלוש שנים להבין את זה) קלטתי שהסטודנטים של היום הם הפקידים של מחר ושאנחנו לא כאן כדי להתפתח מבחינה רוחנית באמת אלא בשביל להתקדם איכשהו בסולם דרגות השכר. בהמשך גם הבנתי שבסך הכל קיבלתי גושפנקא אקדמית לביקורת חברתית שהיתה קיימת אצלי עוד לפני שהגעתי לאוניברסיטה.

אז כשאני פוגשת את הביקורת הזאת סתם כך ברחוב אני נעשית מאושרת כי זה מזכיר לי אותי לפני הגושפנקא, ושאנשים "סתם" הם לא סתם באמת, והם לא טיפשים. והמונח הזה "תודעה כוזבת" שלמדתי באוניברסיטה בסופו של דבר משמש אנשים כדי להתנשא על אחרים וזה בעצם עוד מונח פטרוני שרוצה לומר כמה אני חכם וכל השאר לא קולטים פשוט את מה שאני קלטתי מזמן. ולמרות ההכרה הזאת, אני מאושרת מכל הוכחה חוזרת.

*

בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית