"תכתוב טור", אמרה העורכת, "ושיהיה הפעם טוב. האחרון לא היה מוצלח".

איך אפשר להתרכז כשהילדים בחדר הסמוך מקימים מהומה כאילו הרגע דאעש כבשו את תל אביב. המוזה שלי בורחת כשהקטנים צועקים אחד על השני. הם לא רבים (לפחות במקרה הזה) או משהו, כן? הם פשוט מדברים ככה בכמה עשרות דציבלים מעל החוק. הכל בהתלהבות, בשמחת נעורים ובאושר גדול שהם ילדים ואין להם אחריות, דאגות או כבוד לאבא שמנסה לעבוד ולכתוב פה טור. מאז שהם חזרו מבית הספר הם מרעישים ללא הפסקה. "תשתקו שמה" אני שומע את עצמי צורח, "או שאני בא וחונק אתכם". כמו העולם מול ההסברה של ישראל, הם לא מתרשמים.

אני נכנס לחדר של הגדול, "מה אתם עושים?"

"אנחנו מנסים להלביש את סקובי בחולצה ישנה שמצאנו", אומרת בגאווה הקטנה.

"אבל הוא כל הזמן בורח לנו", אומר הגדול בתסכול הגדול.

"זאת החולצה שלי והיא לא ישנה. אמא קנתה לי אותה לפני שבוע", אני אומר.

"למה אמא עדיין קונה לך את הבגדים?" מנסה הגדול לשנות נושא.

"אל תתחצף!" אני מתעצבן, "היא קונה גם לך את הבגדים. וחוץ מזה, תחזירו לי את החולצה".

"אבא, בוא תלביש אתנו את סקובי. זה כיף", מפתה אותי הקטנה.

אני מנצל את ההזדמנות ותופס את הכלב. ממילא לא אהבתי את החולצה הזאת, אבל לא היה לי לב להגיד לאשתי שהיא מכוערת. הילדים מכניסים ביחד את הראש של סקובי מבעד לפתח החולצה, ודוחפים לו את הרגליים הקדמיות לתוך השרוולים. הילדה צדקה. זה באמת כיף. אני מוריד את סקובי לרצפה והוא נמלט מיד. הוא מדדה ברחבי הבית עם הרגליים הקטנות והאוזניים הקופצות כשגופו עטוי חולצה חדשה בשווי 150 שקל. הוא מודע שמשהו לא בסדר סביבו, אבל אין לו מושג מה. הוא מקסים ומטופש. הכל כרגיל, בעצם.

דפיקה בדלת. סקובי מסתער בנביחות לעבר הדלת ומסתבך בחולצה. אני פותח.

האישה נכנסת, "למה סקובי לבוש בחולצה שלך?"

"הוא התבייש לפתוח את הדלת עירום", אני מסביר, "בכל זאת, הוא כלב מכובד בקהילה".

היא לא משועשעת. "זאת חולצה חדשה!"

"אין לי זמן. חייב לכתוב טור. מצטער".

***

שעה וחצי לדדליין. אני חוזר ל-Word. תוכנה גרועה ללא ספק. בזמן שנעדרתי היא לא הצליחה להתקדם אפילו אות אחת מעבר למשפט "תכתוב טור", אמרה העורכת, "ושיהיה הפעם טוב. האחרון לא היה מוצלח".

המצב בחוץ משתתק. השקט מפריע לי לכתוב. אני פותח את הדלת של חדר העבודה.

"שלחתי את החוליגן הגדול להורים שלי", מסבירה האישה. "נתתי לו כסף לאוטובוס".

"והחוליגנית הקטנה?"

"קוראת ספר במיטה".

"והאח השלישי?"

"אוכל לעצמו את הזנב".

מהמם, אני חושב לעצמי, הגדול כל כך עצמאי. נוסע באוטובוס לבד. ממש גבר קטן.

טלפון מהעורכת הניג'סית. "הטור תיכף גמור", אני עונה באוטומט. אבל זאת לא העורכת. זה הילד העצמאי. הוא ירד עצמאית בתחנה הלא נכונה ועכשיו הוא עצמאית בוכה שאני אבוא לחלץ אותו.

נוסע לקחת את הילד. הוא כבר לא רוצה ללכת לסבא ולסבתא, כדי שלא ישמעו את הפדיחה שלו. אני מנסה להסביר לו שזה קורה לכל אחד. "אני, למשל, ירדתי בתחנה הלא נכונה של החיים, ועכשיו אני נשוי פלוס שניים פלוס כלב מינוס חיים". הוא לא מתרשם וממשיך לבכות שהוא כישלון גדול. אין לי מושג מאיפה הוא ירש את ההתנהגות הזאת, אבל זה בטח ממני.

אנחנו חוזרים הביתה. הילד המותש הולך לישון. אני מתיישב מול המסך. ה-Word ממשיך לאכזב ומאבד את התמלילים. אין לי על מה לכתוב. אני שוקל להגיש טור על זה שאין לי על מה לכתוב בתור מין בדיחת מטא כזאת, אבל פוסל את הרעיון. אין מצב שאצליח לשפוך 700 מילים על זה.

.
אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה. צילום: Brian Vallelunga

***

סמס מהעורכת, "הטור מוכן?"

מי שולח סמסים ב-2015?! אני שוקל לענות לה בפקס בפונט אהרוני 350 פיקסלים: "לא!"

"אבא!" מצילה הקטנה ברגע האחרון את העורכת מתגובת שטנה, "אני מרגישה לא טוב".

מתברר שיש לה חום. אני מביא לה נורופן לילדות.

"אבא!" היא ממשיכה, "תעשה לי הצגה עם בובות".

מתברר שהמחלה היא רק תירוץ לפינוק של הצגה קומית עם דובי צהובי, דובי ירוקי, דובי מרובעי, אריהי, תיישי, קיפודי, בייגלה (סוג של כלב), סקובי 2 (דומה נורא לסקובי 1), עכברי, ינשופי ודובי גדולי, בובות הפרווה שלה.

"מאיפה אני ארים לך הצגה שלמה עכשיו, כשאני בקושי מצליח לכתוב טור", אני אומר בתסכול. היא עושה לי עיניים מתחננות כמו של ארנבי ז"ל 2013-2015, שהתפורר בדמי ימיו. אני מעיין בעלון לצרכן של הנורופן בתקווה שהוא גם מרדים ילדות מניפולטיביות. הוא לא. ארנבי, קח אותי אתך.

***

חוזר למחשב. סקובי על השולחן שלי בתנוחה מגונה. הוא רוצה פינוקי. "תעמוד בתור", אני מסנן ומוריד אותו. על המסך כתוב לי עכשיו "גכיעלחכגגדכלערכקו". אני ישר מזהה את טביעות רגליו של סקובי על המקלדת. אפילו הכלב בן כלבה הזה מצליח לכתוב יותר ממני.

הילד התעורר בוכה. הילדה צועקת. סקובי נובח. האישה נעלמה. הילדה בוכה. סקובי צועק. הילד נובח. איפה האישה? סקובי בוכה. הילדים נובחים. אני צועק. הילדה קוראת לי. הילד קורא לי. סקובי קורא לי. העורכת קוראת לי. אני קורא לעצמי. הולך לארון התרופות ובולע כל מה שאני מוצא בתוכו. סוף סוף שקט.